אותם כמבוגרים עייפים, קונפורמיסטים, הממהרים להתפרנס ולהקים משפחה.)
השקפת העולם הבסיסית שלי התגבשה בשנים האלה. קראתי בקצב קדחתני, חשבתי על מה שאני קורא, התווכחתי עם אנשים שדעותיהם עניינו אותי. היו רגעים שבהם ממש הרגשתי שהאופק שלי מתרחב במכה אחת ותובנות חדשות זורמות פנימה. הדבר העלה בי לא פעם תחושה ממשית של אושר. בדרך כלל זה קרה תוך כדי קריאה. קראתי. עצרתי. הספר שקע אל ברכי והמחשבות התפרצו.
כל זה התרחש, כמובן, אחרי שעות העבודה. הייתי מוכרח להשתכר ולתרום לפרנסת הורי. אכלתי בבית, במטבח. רכבתי על אופניים. את בגדי קניתי בחנויות לבגדים ישנים ברחוב המלך ג׳ורג׳. אבל כל אלה היו דברים טפלים בעיני. הייתי בטוח שאני הולך לקראת יצירה גדולה.
כבר סיפרתי על עבודתי, החל מראשית 1944, כמזכיר ״המוסד להיגיינה מקצועית בתעשייה״, והחל מ־1945 - כעוזרו של ד״ר אבניאל במחלקת העבודה של ״התאחדות בעלי התעשייה״. באחד הימים בחודש מאי, כאשר הלכתי ברחוב נחלת בנימין בהפסקת אוכל, בקע מהרדיו של אחת המסעדות שידור מרגש: זה עתה הסתיימה המלחמה באירופה, לאחר שהגנרלים הגרמנים חתמו על כניעה ללא תנאי. כחמש שנים וחצי קודם לכן שמעתי ברדיו של קפה ״ביתן״ ברחוב דיזנגוף את קולו של נוויל צ׳מברליין, שהכריז על התחלתה.
איזה רושם עשיתי אז על בני אדם?
עניין שהיום נראה פעוט, אך אז הציק לי מאוד: נראיתי צעיר בהרבה מגילי. בשנות ה־20 הראשונות, זה דבר רע. כבר סיפרתי על מאמצי לשוות לעצמי מראה מבוגר יותר, בין היתר באמצעות שפם שגידלתי. בדרך כלל הוספתי שנה לגילי, וכך הופעתי בהרבה תעודות. איש לא טרח לבדוק את תעודת הלידה שלי.
לא מכבר מצאתי בניירותי את הרישום הבא: ״ביום 2.11.45 הכירו לי את הגב׳ רוזה, ואמרו שהיא יודעת לנבא עתידות על פי קווי היד וכתב היד. אין כל ספק שהאישה הזאת לא הכירה אותי מימיה ולא שמעה עלי. נפגשנו לגמרי במקרה. שוחחנו בסך הכול כרבע שעה (לא על עצמי). ואז היא אמרה לי, בהסתכלה בכף ידי - אתה שואף להיות למנהיג. יהיו לך חיים ארוכים, אולם תהיה לעתים קרובות בסכנה רבה. יש לך שני חיים. עליך לבחור ביניהם. דרכך אינה ישרה, כי אם פונה אנה ואנה (זיק־זק). אתה חכמצ׳יק. למרות שאתה מחייך, אינך אדם רך. תוכל להרוג בן אדם מבלי שיהיה לך מוסר־כליות כלשהו, אם תמצא זאת לנכון. יש לך נימה פואטית. יש לך פנטזיות. יש לך טעם טוב. אין לך אהבה לכסף. אם תחליט להשיג דבר מה, תקריב למענו את הכול.״