אציין, בהקשר זה, שאינני מאמין בכירולוגיה (קריאת קווי כף היד), אסטרולוגיה ושאר ״תורות״ ממין זה, הנראות לי כהבלים מוחלטים. אף על פי כן, נדמה לי שאותה ״רוזה״ זיהתה, באותה פגישה חד־פעמית, כמה מתכונות האופי הבולטות שלי, לטוב ולרע. אני מייחס זאת לכושרה לעמוד במהירות על טיבם על אנשים, ולא ל״ידע״ שלה בכירולוגיה.
עבדתי במחלקת העבודה של התעשיינים כשנתיים וחצי, ובתקופה זו הגיעו רעיונותי לידי בשלות.
כשאני משקיף לאחור, על התקופה ההיא של אמצע שנות ה־40, קשה לי שלא להתפעל מעצמנו. היינו יישוב קטן, כחצי מיליון נפש, רובם דלי אמצעים, תחת שלטון זר, בארץ שבה היוו הערבים רוב גדול. שנתון אחד שלנו מנה פחות מ־10 אלפים נפש, בנים ובנות.
ובכל זאת, איזו הרגשה של כוח היתה לנו! איזו חדוות יצירה! היינו בטוחים שאין גבול ליכולתנו להשיג, לשנות, להגשים כל רעיון שיעלה על דעתנו.
בחלל האוויר ריחפו רעיונות גרנדיוזיים. ה״כנענים״ דיברו על ארץ עבר, מן הפרת עד הים התיכון, שבה ישלטו העברים החדשים. אנשים כמו ישראל שייב חלמו על מלכות ישראל השלישית, מהנילוס עד הפרת. אני הוספתי לכך את ״המרחב השמי״, המשותף לנו ולכל הארצות הערביות (ואולי גם איראן, טורקיה ואתיופיה). היו אסכולות נוספות, שאת פרטיהן שכחתי, שדיברו על גיאו־פוליטיקה אזורית.
אצ״ל ולח״י, ארגונים של כמה מאות לוחמים, בטחו ביכולתם לנצח את האימפריה הבריטית האדירה, שהיתה עדיין חובקת עולם. הפלמ״ח של ההגנה התאמן כמעט בגלוי כצבא סדיר והוציא כתב עת צבאי ברמה גבוהה(״מערכות״).
מנין בא לנו ביטחון עצמי פנטסטי זה?
היתה הרגשה נהדרת של השתחררות, של נעורים. ״הזקנים״ עדיין שלטו בכיפה, אבל דור חדש כבר מתח את שריריו. סופרים ומשוררים צעירים יצרו נכסים בשפה העברית, ציירים פיארו את נופי הארץ, בכל קיבוץ קמה להקה של ריקודי עם ששאפה למקוריות. התיאטראות התחרו זה בזה, ״התיאטרון הקאמרי״ הצעיר קרא תיגר על ״הבימה״ ו״אהל״ הוותיקים, השירים ההיתוליים של תיאטרון ״המטאטא״ היו בפי כול, שושנה דמארי הרטיטה את לבנו כ״אני מצפת״ ו״כלניות״. לפחות שמונה עיתונים יומיים חשובים הופיעו בעברית, ואחד באנגלית.
לכל אלה היה, כמובן, רקע כלכלי. במהלך מלחמת העולם השנייה קמה כלכלה עברית חדשה. הצבא הבריטי בחזית מצרים, כחצי מיליון איש, היה כמעט מנותק