מארצות האם, כל אחת על פי דרכה, אך אוסטרליה אינה אנגליה, ברזיל אינה פורטוגל וארגנטינה אינה ספרד.
אותו התהליך נוצר באופן טבעי גם בארץ. בניגוד לארצות הגירה אחרות, המהגרים גם לא דבקו בשפות־האם שלהם. נוצרה אומה עברית, שבה היו אמורים להתפתח הדפוסים המתאימים לצרכיה. בני אומה זו לא יכלו להיות זהים למתכונת היהודית, פרי הפזורה, אך שמרו באופן טבעי על זיקה לפזורה היהודית.
חשבתי שעל האומה החדשה לעצב את הדפוסים המתאימים למציאות החדשה. היא בת הארץ, והארץ שוכנת בלב העולם הערבי. ברור שהאומות הערביות החדשות הן אחיותיה. ומכיוון שהמרחב הזה הוא חלק מהיבשות המתעוררות של אסיה ואפריקה, עליה להזדהות עמן, תחת להישאר תקועה בזיקה לאירופה.
מכאן הגעתי למסקנה שהלאומיות העברית היא אחות ללאומיות הערבית, וששתיהן הנן שותפות טבעיות במאבק בשלטון הקולוניאלי בארצותיהן. זה כלל, כמובן, את המאבק לגירוש הבריטים מהארץ הזאת.
השקפה זו נגדה לחלוטין את תפיסתם של כל מרכיבי התנועה הציונית וכל מנהיגיה, ובראשם חיים ויצמן, זאב ז׳בוטינסקי ודוד בן־גוריון.
בימים ההם נפוצה אמרה, שיוחסה לאברהם יפה, בן המושבה יבנאל, שהתחיל את דרכו דווקא בתנועת ״השומר הצעיר״, שחרתה על דגלה את הסיסמה ״אחוות עמים״. סופר שכשנשאל יפה, ״איך אתה רואה את הבעיה הערבית?״ הוא השיב: ״דרך כוונת הרובה!״ לאותו יפה, איש גדל ממדים, גם מיוחסת האמרה, ״אני אוהב דיאטה, אבל הרבה!״) לימים עשה יפה קריירה מוצלחת בצה״ל, והגיע לתפקיד אלוף פיקוד הצפון. (יש הטוענים כי מי שהשמיע לראשונה את האמרה על כוונת הרובה היה אחיו הצעיר, שאול, ממייסדי קיבוץ יקום, אחד מקציני השריון הראשונים בצה״ל.)
אני השקפתי על ״הבעיה הערבית״ מזווית לגמרי אחרת. אינני יודע מה קדם למה: היחס הרגשי שלי להווי הערבי או תפיסתי הפוליטית. זה דומה לשאלה מה קדם למה: הביצה או התרנגולת.
עוד בחו״ל נמשכתי לרומנטיקה של ״המזרח״, שהיא חלק מהתרבות האירופית. סופרים בריטים כמו וולטר סקוט (״טליסמא״) ובנימין ד׳יזראלי, משוררים גרמנים, ואפילו כמה מספרי ההרפתקאות של סופר הנוער קארל מאי, נטעו בי משיכה לתרבות הערבית. כבר סיפרתי שהפגישה הראשונה שלי עם ההווי הערבי, ביום שהגעתי לנמל יפו, היתה בשבילי אירוע מכונן, כולו חיובי. אהבתי את המראות, הקולות והריחות. לאחר מכן, כשעבדתי במשרד עורך הדין, היה עלי להגיע כמעט