מדי שבוע ליפו, והעולם השונה כל־כך עורר בי סקרנות ומשך אותי. לכן, בגיל 15, החלטתי ללמוד ערבית בשיעורי ערב בבית הספר ״ברליץ״. התחלתי לקרוא ולכתוב, עיכלתי את יסודות השפה ואהבתי אותה. בגלל עיסוקי באצ״ל הפסקתי. כעבור שנים התחלתי שוב והפסקתי שוב, וזה חזר על עצמו כמה פעמים. לא השלמתי את לימודי, ואני מתבייש בכך עד עומק לבי.
עם התפתחות הדעות שלי התחלתי להקדיש יותר ויותר זמן ללימוד ההיסטוריה הערבית ותרבות האסלאם. מצאתי בהן הרבה דברים שמצאו חן בעיני. כאשר קראתי את תולדות הצלבנים, הייתי לגמרי בצד המוסלמים. אהבתי לא היתה עיוורת, אך בהחלט ראיתי את הערבים ותרבותם באור חדש - על אף שביישוב של אז גאו גלי השנאה לערבים. את המופתי הירושלמי, חג׳ אמין אל־חוסייני, השוו לאדולף היטלר ושרפו את דמותו במדורות ל״ג בעומר.
תפיסת העולם שהתגבשה אצלי סתרה לחלוטין את התפיסות המקובלות לגבי השאלות היסודיות של קיומנו: מי אנחנו? איפה אנחנו נמצאים? לאן אנחנו שייכים?
התנועה הציונית מיקמה את עצמה באירופה. במסמך המכונן שלה, הספר ״מדינת היהודים״, קבע בנימין זאב הרצל שנהווה בארץ חלק ״מהחומה של אירופה״ נגד ״הברבריות״ - קרי הערבים. היישוב היה ברובו המכריע אשכנזי, כמעט כל הפוליטיקאים והוגי הדעות שלו באו כאנשים בוגרים מאירופה וראו עצמם כראש גשר של אירופה. אבי ההתיישבות היהודית, ארתור רופין, אף הביא עמו מגרמניה את תורת הגזע.
בעיני זה היה מגוחך. הרי הארץ נמצאת באסיה. המרחב הטבעי שלנו הוא ערבי־מוסלמי. התרבות העתיקה שלנו היתה שמית, ואנחנו דוברים שפה הקשורה בעבותות ברזל לשפה הערבית, ורחוקה שנות אור מהשפות האירופיות. עתידנו, כך האמנתי, קשור בעתיד העמים הערביים והיבשת האפרו־אסיאתית. אם נגדיר את עצמנו כנטע זר במרחב הזה, כאילו היינו איבר השתול בגוף לא לו, זה יהיה אסון. יותר משישים שנה עברו מאז, ואני חושב כך גם היום.
משגמלה בי ההחלטה לצאת לדרך עצמאית, הייתי צריך לגבש אסטרטגיה. מה לעשות? איך לעשות?
בראשית שנת 1946 הייתי בחור בן 22, בלתי־ידוע, חסר כל אמצעים. לא הייתי חבר בשום גוף או קבוצה. עבדתי למחייתי כפקיד וחלמתי חלומות גדולים: לחולל מהפכה ביישוב, לא פחות. מהפכה רוחנית, שתביא בעקבותיה מהפכה פוליטית.