תמונה של המצדה, עם הכותרת ״כל הארץ - מסדה!״(זה היה עוד לפני שהחליפו את שם המקום מ״מסדה״ ל״מצדה״.) המצדה לא היתה אז סמל של התאבדות, אלא של גבורה עילאית. ליד הכותרת הופיעו, בצורה בולטת, המילים ״גלופת ׳במעלה׳״. (״במעלה״ היה ביטאון הנוער העובד, ארגון הנוער של ההסתדרות, שהשאיל לנו בתמימות את הגלופה.)
תוכן העניינים שהופיע על השער שימש גם הוא כתעודת זהות. בין השאר: ״כל הסמכויות למגיני היישוב!״; ״הגנה - בראש הכול!״; ״אנו - כוחות המחר״; ״שתי מטרות מלחמה״; ״וינגייט - יוצר פלוגות המחץ״; ״שיחה עם גולומב״(גולומב היה מאבות ארגון ההגנה, ואני ראיינתי אותו כמה שנים לפני כן); ״רשות הדיבור לדור הארצישראלי״; ״עם החבריא בלטרון וברפיח״(שני מחנות המעצר, שבהם נכלאו אנשי ההגנה בפעולה הגדולה - ״השבת השחורה״ - שביצעו הבריטים כמה שבועות לפני כן); ״סיור בחניתה ובמצובה״(שני קיבוצים על גבול הצפון).
כדי להגביר את הרושם שהיוזמה הזאת באה מלב ״ארץ ישראל העובדת״, הובעה בפנים הגיליון ״תודה - לח׳ שלמה דרקסלר, עורך השבועון ׳לאחדות העבודה׳, שעודד אותנו להוציא גיליון זה ועזר לנו בעצותיו.״ החבר דרקסלר, דמות ידועה בתנועת הקיבוץ המאוחד, אכן דיבר איתנו, אך לא היה לו מושג על מזימתנו. הוא התפוצץ מזעם.
בכל 28 עמודיו של הביטאון הכרזנו על יומרתנו לדבר בשם ״הדור הארצישראלי הראשון״, דור הצברים. ״הצברים״, כך הכרזנו, הם מי שנולדו בארץ או גדלו בה לפחות מגיל 13. זה עניין של אופי, לא עניין מיסטי־ביולוגי כפי שטען רטוש. קבענו שהביטוי העליון של הדור הזה הוא כוח המגן, ותבענו שמנהיגי כוח זה יקבלו לידיהם את הנהגת היישוב, במקום ה״זקנים״ פושטי הרגל, שאינם מבינים את רוח הדור ואינם מסוגלים להנהיג את המאבק. המאמרים עוטרו בתצלומים של אנשי הפלמ״ח ובני הקיבוצים בסיורים בארץ.
לצד המאמרים הפוליטיים היה בגיליון חלק קל, מין ניצוץ ראשון לשיטה שהתפרסמה לימים כשיטת ״העולם הזה״. במרכזו עמד הפיליטון ״צברית כהלכה שיעור בצברית בסיסית״, מדריך הומוריסטי לסלנג הצברי של אותם הימים. אני די גאה בו גם עכשיו. היו שם גם ״מבוא שימושי לתורת השוויץ״, סאטירה על העיתונים המפלגתיים, ביקורת על ״ילקוט הרעים״(קובץ יצירות של סופרים צעירים), וציורים קלילים של צברים וצבריות, פרי ידיה של גבריאלה רוזנטל וציור בכורה של מירה לבבי (הרצברג) - היא מירה אברך, שנודעה לימים כרכילאית־חנפנית של צמרת
המדינה.