כדאי היה לנצל הצלחה זו כדי למהר ולהוציא מיד גיליון שני, אך הגיליון הבא הופיע רק כעבור שמונה חודשים. הסיבה היתה כספית: הגיליון הראשון כילה את חסכונותי, והיה דרוש לי זמן כדי לחסוך את הסכום הדרוש להרפתקה נוספת. בנוסף על כך, מכיוון שעבדתי בשעות היום, יכולתי להקדיש רק את שעות הערב לאיסוף החומר ולעריכתו.
היה גם מכשול חוקי. לפי חוקי המנדט, מותר היה לפרסם ״הוצאה חד־פעמית״ בלי רישיון רק אם הפרסום אינו מכיל חומר פוליטי. ״במאבק״, קבעו השלטונות, הוא פרסום פוליטי, ועל כן הוא מפר את החוק. הואיל ושמי הופיע בחוברת כעורך, הוגשה נגדי תביעה פלילית.
ביום שנקבע למשפט מצאנו את עצמנו - כל חברי החוג היו שם - בין פושעים מסוגים שונים. ערבים כבולים באזיקים עם שוטרים בריטים חמושים, גנבים יהודים ידידותיים ועוד. הופעתי בלי עורך דין (סמכתי על הידע שצברתי בחמש שנותי במשרד עורך הדין), והתכוננתי למשפט דרמטי. כשמישהו שאל מתי תופיע חוברת שנייה, ענינו: ״כשנגמור לשבת [בכלא...] על החוברת הראשונה.״
אבל איש לא ישב. השופט הצעיר דפדף בחוברת במצב רוח מבודח, צחק על הבדיחות, העיר שהחומר נראה מעניין וחקר אותי על השקפותינו. האם הארצישראליות היא עניין של גיל או של רוח? האם זרובבל (מנהיג שמאלי קשיש שהיה מפורסם בעיקר בגלל זקנו הארוך) יכול להשתייך? בסוף פסק לי חצי לירה קנס. התובע הנבוך קם ודרש להחרים את החוברת המצויה בתיק. ״זה מבטיח שכל פקידי בית המשפט יקראו אותה,״ אמר השופט ברוח טובה - ונענה לדרישה. כל העיתונים היומיים פרסמו ידיעות על פסק הדין ב־6 במאי 1947.
את הזמן בין הגיליונות ניצלנו לגיבוש החוג ולעשיית נפשות. אחרי הופעת הגיליון הראשון התעניינו רבים בהשקפותינו. רבים רצו להיפגש איתי ולשמוע את דעותי. ביניהם היה המשורר יצחק שלו, אביו של הסופר מאיר שלו, שהזמין אותי לביתו בירושלים. התרשמתי גם מאשתו, שנראתה לי כדמות חזקה.
בין הגיליון הראשונה לשני חל, על כן, שינוי גדול בהרכב הקבוצה. הגיליון הראשון היה בעיקר הופעת יחיד שלי, ושאר חברי החוג היו מעין תלמידים בחצר הרבי. אך הסערה שעורר הגיליון הביאה לנו שותפים חדשים, שתרמו תרומה איכותית משל עצמם.
נראה כי הרעיון של ״במאבק״ אכן נגע בעצב חשוף של רבים וטובים. כמעט בכל התחומים שררה אז ההרגשה כי הכוחות הצעירים אינם יכולים להתפתח,