״בן־עמי גורביץ׳״, וכתובת המערכת היתה שוב כתובתי: בוגרשוב 30, תל אביב. מחירו היה 50 מא״, (50 מילים [מטבע] ארצישראליים, שהיו גם חמישה גרוש או ״שילינג״).
בעוד שהגיליון הראשון היה כולו אידיאולוגי ופוליטי, גם במאמרים וגם בפיליטונים שלו, כלל הגיליון השני סיפורים ושירים, יחד עם פולמוס נגד המבקרים שחירפו את הגיליון הראשון.
בסוף הגיליון הופיעה הערה קטנה, ודי מכוערת. עמוס אילון, הצעיר שהמצאתי את שמו, עשה משהו שהרגיז אותי מאוד. בשום פנים אינני מצליח להיזכר מה היה. על כל פנים, פרסמנו הודעה שאמרה כי ״חברים אחדים פנו אלינו בקשר ל׳פעולתו׳ של הנער עמוס אילון. אנו מוצאים לנכון להודיע בזה במפורש שלא ניתנה לו מעולם תעודת־חבר של חוגי ארץ ישראל הצעירה, ושאין אנחנו אחראים בכל צורה שהיא לא למעשיו ולא לדיבוריו.״ השיבוש המרושע בשם היה בכוונה. במשך חמישים שנה ויותר לא דיברנו זה עם זה. לימים פגשתי אותו ביום עיון והוא הגיש לי את ספרו ״רקוויאם גרמני״. אודה שלא ציפיתי שהספר יהיה כה טוב. שלחתי לו ברכה, לביתו בטוסקנה, לפני שנפטר.
ב־32 עמודי הגיליון היו רק שלוש מודעות: של אופנת ״משי־זקס״, שמני מאכל ״יצהר״ וגפרורי ״נור״.
היה בגיליון זה חידוש: השער היה כולו שחור, ומלבד השם ״מאבק״ באותיות לבנות הופיע בו רק סמל מוזר.
תמיד האמנתי בכוחם של סמלים. לא חשבתי שכדאי להמציא דגל חדש, כפי שעשה יונתן רטוש - ניסיון שנכשל לחלוטין. הדגל שלו לא ״תפס״. אמנם, גם אני לא אהבתי מעולם את הדגל הלאומי, בגלל צבעיו הדהויים, הנטמעים ברקע השמים. אבל הדגל הוא גורם מאחד, ומי שפוסל את הדגל המקובל מוציא את עצמו מהכלל. ואנחנו הרי רצינו דווקא לחדור ללב הכלל.
לעומת זאת, חשבתי שיש צורך בסמל ייחודי, שניתן לצייר אותו בקלות על כל קיר ושכל אדם יזהה אותו אחרי הראייה הראשונה, סמל שיהיה חדש לגמרי אך שלא יהיה רחוק מדי מן הסמלים הקיימים. כך נוצר הכוכב של ״במאבק״. לקחתי מגן־דוד ושברתי את הצלעות שלו, כך שנוצר צרור של שישה חצים הפורצים לכל הכיוונים. במקום המגן־דוד הסטאטי, כוכב דינאמי. (כעבור זמן העירו לי שזהו גם סמל תנועת העם הטורקית, מיסודו של אתאטורק.)
לקראת הופעת הגיליון כיסינו את קירות הבתים בערים כתדפיסים של השער.