כוכב החצים, לבן על רקע שחור, סמל בלי מילים, בלי הסבר. שוב תבעו אותי לדין, הפעם על הדבקה בלתי־חוקית של כרוזים. עם פתיחת המשפט קרא השופט: ״סוף־סוף נגלה מה זה!״ כפי שהודיעה העיתונות ב־9 ביוני, נקנסתי הפעם בשתי לירות ארצישראליות.
זאת היתה תקופה של ״סער ופרץ״ (Sturm und Drang, מושג מההיסטוריה התרבותית הגרמנית). הקבוצה שלנו התרחבה. קשרנו קשרים עם חוגים רבים שהשקפתנו מצאה חן בעיניהם. התכנסנו כל כמה ימים בביתו של אחד החברים - לא בחדרי, שהיה קטן מדי - דיברנו, התווכחנו, צחקנו, השמענו את ההברקות האחרונות שלנו. היינו מלאים מעצמנו, כל הברקה של רגע נראתה לנו כגאונית, כל פגישה הפכה לסיעוד מוחות (מושג שלא היה עדיין קיים). לפעמים שתינו כוסית קטנה של משקה חריף - שרי ברנדי או אג ברנדי, המשקאות התמימים שהיו אז באופנה - אך בדרך כלל לא נגענו באלכוהול. הצברים שתו חלב או ״תסס״, משקה קל מתוק.
בימים ההם נפתח קפה ״כסית״ ברחוב דיזנגוף והפך במהרה למרכז הסופרים והאמנים. עברתי לא אחת על פניו, מפני שהיה במרחק של חמש דקות הליכה מביתי. ראיתי מרחוק את גדולי הדור, ולא העזתי להיכנס. אך אחרי הופעת הגיליון הראשון של ״במאבק״ חשבתי שהגעתי לרמה המזכה אותי בכניסה להיכל. נכנסתי בדחילו ורחימו, הזמנתי קפה והסתכלתי מרחוק באלתרמן ובחברתו הצעירה היפה, הציירת צילה בינדר, שהכול התלחשו שהיא הפילגש שלו. מסביב ישבו אברהם שלונסקי, המבקר דב בר מלבין, המשוררים אבות ישורון(אז עוד כתב תחת שמו המקורי, יחיאל פרלמוטר) ואמיר גלבוע, ועוד כמה וכמה מ״גיבורי התרבות״(גם זה מושג שעוד לא היה קיים) של הימים ההם.
במשך הזמן הבאתי ל״כסית״ את חברי מהקבוצה, וערכנו כמה מדיונינו שם. אבל בעיקר נפגשנו במקומות פרטיים.
אחת החוויות המכוננות שלנו היה ״כנס דליה״ הראשון - ערב מחול באמפיתיאטרון גדול תחת כיפת השמים בקיבוץ דליה, בהרי הכרמל. שכרנו טנדר זקן, תלינו על הדפנות את שערי ״במאבק״ ונשפכנו כולנו פנימה, כתריסר חברים וחברות. החוויה שחיכתה לנו עשתה עלי רושם לכל החיים. כתבתי עליה פעמים רבות.
על צלע ההר התכנסו רבבות בני נוער - כל הנוער העברי, כפי שזה נראה אז בעינינו. בני הקיבוצים, בני המושבות, בני הערים. צריך לזכור ששנתון שלם מנה אז כעשרת אלפים בנים ובנות.