לכאורה, זה היה חג של ריקודים ומחולות. אבל הוא היה הרבה יותר מזה. המחול שנוצר אז על ידי כמה מורות מהוללות נועד לייצג סגנון עברי חדש, וכך הוא התקבל על ידי הדור. ייתכן שהיה מלאכותי משהו, אבל ראינו בו את התגלמות התרבות החדשה שלנו. להקות הריקוד העממי של הקיבוצים, של תנועות הנוער ושאר החוגים הציגו בדליה את יצירותיהן. הופיעה גם להקה דרוזית מכפר סמוך שפתחה ב״דבקה״ ורקדה ורקדה ורקדה. היה נדמה שהם אחוזים בדיבוק ואינם מסוגלים להפסיק.
באותם הימים של קיץ 1947 ביקרה בארץ ועדת החקירה של האו״ם, שהגישה לאחר־מכן את תוכנית החלוקה - זו שאושרה על ידי עצרת האו״ם. כאשר נשמע ברמקול שכמה מחברי הוועדה הגיעו לאירוע, קמו כל האלפים כאיש אחד ושרו את ״התקווה״ בדבקות כמעט דתית. הצלילים הדהדו מההרים, הכוכבים האירו בשמים השחורים, והמעמד הפך כמעט לתפילה. חשנו שאנחנו משפחה אחת.
פעמים רבות מאז חשבתי על הרגעים הקסומים ההם. עלה על דעתי שהיו שם כמעט כל הרוגי מלחמת 1948 ופצועיה. הם ראו זה את זה, צחקו זה עם זה והקניטו זה את זה, מבלי לדעת כי בעוד כמה חודשים יעמדו ביחד בקרב על חייהם.
בעינינו, אנשי ״במאבק״, זה היה החג שלנו. הנוער הזה היה היעד של מחשבותינו ומאמצינו, הם היו ״ארץ ישראל הצעירה״ שאותה התיימרנו ברוב חוצפתנו לייצג ולהנהיג.
בינתיים פוטרתי מעבודתי בהתאחדות התעשיינים ״בגלל צמצומים״. ייתכן שפעילות, הפוליטית בלטה יותר מדי. היה עלי לחפש פרנסה חדשה. גם הפעם לא נשארתי מובטל - גורל שנחסך ממני לכל אורך חיי. מאז שעזבתי את בית הספר בגיל 14 ועד תום עבודתי ב״העולם הזה״, כעבור 54 שנים, לא הייתי אף יום אחד מחוסר עבודה. מצאתי שתי עבודות מקבילות: חצי משרה כעורך של ירחון לנשים בשם ״עולם האישה״, וחצי משרה כעורך של שבועון כלכלי בשם ״פלניוס״, מטעם לשכת המסחר. כך התגשם סוף־סוף חלומי הישן: להיות עיתונאי מקצועי המתפרנס מעבודה בעיתונות.
הגיליון השלישי של ״במאבק״ הופיע באוקטובר 1947 - חודש אחד לפני ההחלטה ההיסטורית של עצרת האו״ם על חלוקת הארץ. הפעם היה שמו ״דור במאבק״. גם הוא עלה 50 מיל. במקום בולט צוין: ״העורכים: אורי אבנרי ומיכאל אלמז״.