כתבתי אותה סמוך ליום הולדתי ה־24, והיא ביטאה את השקפת העולם שהתגבשה בי במשך עשר השנים הקודמות. ״השקפת עולם״ במובן הפשוט של המילה: השקפתי על העולם המדיני ועל מקומנו בו.

בימים אלה קראתי אותה מחדש, בפעם הראשונה זה 63 שנים. אני, האיש של עכשיו, פגשתי מחדש את הצעיר שהייתי אז. די חששתי שהחוברת תגרום לי למבוכה, שהתוכן ייראה לי תמוה, אולי אף מגוחך. זה לא קרה. הופתעתי לטובה, ודי התגאיתי בה. לולא היה הכותב אני עצמי, אם כי במהדורה קודמת, הייתי אומר שהתפעלתי.

כמובן, יש בחוברת קטעים שהתיישנו. אבל יש בה גם קטעים הנראים כאילו נכתבו אך אתמול. כמה משפטים בה יכולים להיראות כיום כמעט כדברי נבואה. כך, עוד לפני קום מדינת ישראל, חזתה החוברת מציאות שבה יכבוש הכוח העברי שטחים ערביים:

כיבוש צבאי מתמיד של שטח כה נרחב, על מיליוני תושביו, לא יהיה בכוחה של ארץ־ישראל העברית לקיימו.

על תפקיד הדת:

התקלה העיקרית בדרכנו תהיה הדת - כיהודית כמוסלמית. אין שלום ואין שותפות בין עדות דתיות. משטר החיים העדתי, אשר כל תיחום גיאוגרפי זר למהותו, והבנוי על שותפות של דת ומסורת, חייב לפנות את מקומו לגישה לאומית בריאה וממלכתית, המבוססת על שותפות של מולדת.

על היחס לערבים:

[גם] אחרי שהמדינה הארצישראלית תכניס לארץ מספר גדול של מהגרים מן הפזורה היהודית יישארו הערבים מיעוט ניכר מאוד בארץ... הקמתו של משטר דיכוי עברי בארץ לחיסול הבעיה בכוח הזרוע אינה מעשית.

דרך זו זרה לרוחנו ולתחושתנו המוסרית ואין היא לפי כוחנו... החלפת אוכלוסייה בקנה־מידה רחב היא פתרון ברברי ובלתי־אנושי.

על מגמת ההינתקות:

200