באותה השעה צפו רק מעטים - ובראשם דוד בן־גוריון - שתפרוץ מלחמה של ממש, ועוד פחות שהמדינות הערביות יתערבו במלחמה. גם בעניין זה היה בן־גוריון חריג.
אבל למרות שהכותב צפה את המלחמה בכל מוראותיה, הוא לא לקח בחשבון - ואולי לא רצה לקחת בחשבון - שהיא תשנה את המציאות מן הקצה אל הקצה. החוברת מבוססת עדיין על המציאות שהיתה קיימת אז - המציאות של ארץ אחת. היא מנוסחת כמנשר המכונן של מהפכה, שתשתרע על פני עשרות שנים ותחייב שינוי מוחלט בכל התחומים - מדיני, חברתי ותרבותי.
החוברת מתווה תוכנית בשלבים: תחילה תסיים האומה העברית את מלחמת השחרור שלה נגד הבריטים. אז תקים, יחד עם הערבים, מדינה ״ארצישראלית״. כאן נתקל הכותב בבעיה: השם העברי ״ארץ ישראל״ טעון תוכן לאומי, וכך גם השם הערבי ״פלסטין״. פתרתי את הבעיה בצורה פשוטה: קראתי למדינה ״ארץ ישראל״ בעברית ו״פלסטיך בערבית. באנגלית קראתי לה ״פלסטייך. גם גרמניה, לדוגמה, נקראת בגרמנית ״דויטשלנד״, באנגלית ובעברית ״גרמניה״, ובצרפתית ובערבית ״אלמניה״.
בפתח החוברת נאמר בעברית שהיא הוצאה לאור על ידי ״חוגי ארץ ישראל הצעירה״. מתחת לציון זה כתוב בערבית שהיא הוצאה על ידי ״ג׳מעית פלסטין אל־פתאת״, ובאנגלית ״יאנג פלסטיין אסוסיאיישן״. אינני זוכר, אגב, איזו רוח שטות גרמה לי לחתום עליה בערבית בשם ״יוסף אבו־נורי״.
מה יהיה המשטר במדינה הארצישראלית? החוברת דחתה את הרעיון הדו־לאומי, שריחף אז בחוגי השמאל הציוני, ושגם תנועת ״השומר הצעיר״(קודמתה של מפ״ם) דגלה בו. החוברת ביקשה להקים מדינה חד־לאומית: לא של האומה העברית או הערבית, אלא של אומה חדשה, ארצישראלית/פלסטינית, שבה יצטרפו שני העמים לאומה אחת: ״לבעיה הארצית הפתרון הוא יצירת הכרה לאומית ארצישראלית, שתעמוד מעל להכרה הלאומית העברית והערבית כאחת״(עמ׳ 29).
הדבר היה אמור לקום, לדעת הכותב, על ידי חינוך חדש מטעם המדינה בכל בתי הספר בארץ. במרכזו לא תעמוד ההיסטוריה היהודית או ההיסטוריה הערבית מוסלמית, אלא ההיסטוריה של הארץ. כלשון החוברת:
[במקום ההיסטוריה העדתית] ילמדו בני הארץ - כעברים כערבים - את ההיסטוריה של ארץ־ישראל בכל התקופות - מתקופת הכנענים ומלכויות ישראל עד תקופת האסלאם, הצלבנים, המחתרת הלאומית הערבית