והחלוציות העברית של ימינו. הם ילמדו להעריץ את אלה אשר פעלו לגדולתה ותפארתה של הארץ - הגיבורים הנעלים של צידון וערי כנען,
שאול ואחאב, אלכסנדר ינאי ובר־כוכבא, ח׳אלד [ח׳אלד אבן־ואליד, המצביא המוסלמי שכבש את הארץ], הח׳ליף עומר וצלאח־א־דין, חללי אל־פתאת (אגודה חשאית ערבית תחת שלטון העות׳מאנים), תל־חי וניל״י.
חזרתי על מוטיב זה כעבור חמישים שנה, כאשר כתבתי את המנשר של ״גוש שלום״ שנשא את הכותרת ״ירושלים שלנו״.
בשלב הבא תחתור המדינה החדשה להקמת פדרציה של כל עמי ״הסהר הפורה״
- מושג שהיה פופולרי אז בקרב הארכיאולוגים, והכולל את ישראל, ירדן, לבנון, סוריה ועיראק של ימינו.
בהמשך יתחבר המרחב השמי כולו עם שאר עמי אסיה לגוש אסיאני גדול, שיהווה משקל נגדי לגוש האמריקאי ולגוש הסובייטי. ״מבחינה זו נועדה בעינינו חשיבות חיונית לאותו תהליך, אשר יטביע את חותמו על המחצית השנייה של המאה ה־20 - התהוותו של גוש ענקי שלישי.״(עמ׳ 24). גוש כזה אכן התחיל לקום כאשר כינס נהרו בשנת 1955 - שמונה שנים אחרי כתיבת החוברת - בעיר באנדונג באינדונזיה את הוועידה האסיאנית־אפריקנית, שבה קם ״גוש המדינות הבלתי־מזדהות״. אך הנבואה התגשמה ממש רק בראשית המאה ה־21, ולא הודו עומדת בראשה, אלא דווקא סין, שכמעט איש לא חשב עליה אז.
אבל כשאני קורא את החוברת עכשיו, אינני יכול להתעלם מכמה צדדים שליליים בה. לא נעים.
קודם כול, יש בה נימה גדושה של פטרונות כלפי הערבים. היתה לנו אז - הדור הצעיר ביישוב - מידה רבה של התנשאות. הדבר לא נאמר בחוברת בפירוש, אך היחס שלנו לציבור הערבי בארץ היה יותר כאל אובייקט מאשר כאל שותף שווה. הנימה הכללית היא שאנחנו, העברים, נחנך את הערבים, נתווה להם תוכנית, ננהיג אותם בביצועה.
אותה התנשאות היתה גם כלפי היהודים. הם מופיעים בחוברת רק כ״מהגרים״ שאותם נביא לארצנו. שאר היהודים, שיישארו בחו״ל, היו מחוץ לתחום ההתעניינות שלנו. מעניין שגם מספר המהגרים היהודים שצפינו להם היה הרבה יותר קטן מכפי שבאו בפועל בשנים שלאחר מכן. החוברת צפתה שתוך כמה שנים תהיה אוכלוסיית הארץ - העברית והערבית ביחד - 3.5 מיליון עד 4 מיליון - מספר שנשמע אז אסטרונומי(בשעה שנכתבה החוברת היו בארץ 635 אלף עברים ו־1.2