הגיבור השני, פייצל, היה אחיו של עבדאללה(הראשון) מלך ירדן, שותפו של טי.
אי. לורנס בימי המרד הערבי הגדול במלחמת העולם הראשונה. בתיווכו של לורנס הוא נפגש עם חיים ויצמן והגיע עמו להסכם, שלפיו יכירו הערבים בהצהרת בלפור בתנאי שתקום במרחב ממלכה כל־ערבית גדולה. התנאי הזה לא התקיים, כמובן, וגם הציונים איבדו עניין בברית עם הערבים, מאחר שבטחו בתמיכת האימפריה הבריטית.
פייצל שאף להקים ממלכת גדולה בכל רחבי ״הסהר הפורה״(גם הוא השתמש במונח זה). הוא דגל בלאומיות ערבית חילוניות, על אף שהיה צאצא משפחת הנביא. אחרי מלחמת העולם הראשונה הומלך על סוריה־רבתי - שכללה, לפי תפיסתו, גם את לבנון, עבר הירדן ופלסטין - אך גורש על ידי הצרפתים. אז המליכו אותו הבריטים על עיראק, והוא כונן שם משטר רב עדתי.
נוסח הידיעה של סוכנות הידיעות הערבית, שהיתה מצרית, מראה שבאותם הימים שררה עדיין נכונות רבה במצרים לקלוט מסר של אחדות ערבית־עברית תחת דגל המלחמה המשותפת בבריטים, ששלטו במצרים והשפילו אותה. כבר הזכרתי שאליהו בית צורי, איש לח״י, שרצח (יחד עם אליהו חכים) ב־1944 את הלורד מוין, הנציג הבכיר של בריטניה בקהיר, ניגן על אותו מיתר בנאומו בבית המשפט המצרי. הוא נטש את האידיאולוגיה הציונית והעלה על נס את שחרור המרחב מעול הבריטים. דבריו עוררו במצרים אהדה רבה. נראה שמבחינה מסוימת היו דעותיו קרובות לדעותי. השופטים המצךים לא רצו לדון אותו למוות, אך וינסטון צ׳רצ׳יל הפעיל עליהם לחץ כביר, ועל כן נידון למוות והוצא להורג.
התגובות על החוברת ביישוב עצמו היו מעטות. הוויכוח על הצעת החלוקה, שעמדה להתקבל באו״ם, הגיע לשיאו. הכול עקבו בקדחתנות אחרי ההתפתחות, ולאיש לא היה זמן וחשק לעסוק בחזון מהסוג שפיתחתי. החוברת איחרה - או הקדימה - את זמנה בשנים רבות. (כעבור 11 שנה, עם הקמה האיחוד בין מצרים וסוריה - שהתפרק במהרה - אמר יגאל אלון לכתב ״הארץ״ כי ״הקמת פדרציה שמית במזרח התיכון, בהשתתפותה של ישראל, היא הפתרון שלקראתו תחתור מפלגת אחדות העבודה... [מדיניות זו] איננה דמיונית כפי שהיא נראית ממבט ראשון.״ אלון שכח לציין מנין בא לו הרעיון הזה.)
אנחנו, אנשי ״במאבק״, ראינו בחלוקה המתקרבת אסון נורא. הרגשנו כמו חובלים על גשר ה״טיטאניק״, הרואים את הקרחון מתקרב בחשכה. שלמות הארץ היתה הבסיס של כל השקפת עולמנו. זאת לא היתה תיאוריה - אהבנו את הארץ על כל