השאיפות החיוביות הנעלות המרחפות כיום בעולם הערבי. אסור לה לסתור את האידיאלים של הלאומיות הערבית. להפך, עליה להוכיח כי אידיאלים לאומיים אלה קשורים באידיאלים הלאומיים שלנו ולהצביע על דרך מעשית להגשמתם המשותפת...
עלינו להמחיש באזור השליטה שלנו בעצם ימי המאבק (ההדגשה במקור) את כל אותם האידיאלים אשר התועמלנים שלנו יטיפו להם במרחב כולו: ייצוג מלא של הערבים בממשלה, במוסדות המחוקקים ובפקידות המדינה (העומדת לקום)...
ובסיכום המאמר נכתב:
אנו עומדים במלחמה כוללת נגד העולם הערבי. ניצחון צבאי בלבד אינו מבטיח את השלום. שום אוריינטציה על כוחות זרים נגד העולם הערבי לא תבטיח את שלום האומה.
החוברת נשאה את התאריך ״פברואר 1948״. זה היה המעשה האחרון שלי לפני המפנה הגדול בחיי.
בראשית 1948 קראו ״המוסדות הלאומיים״ לגיוס כללי. בן־גוריון האמין, כמונו, שאנחנו הולכים לקראת מלחמה כוללת אך, כפי שהתברר במהלך השנה, היו מטרותיו הפוכות משלנו.
לפני עמדה הכרעה אישית. היה עלי להחליט מה לעשות. חשתי שתהיה זאת אחת ההחלטות הגורליות בחיי.
חברי החוג וגם שותפי להוצאת החוברת האיצו בי שלא להתגייס. רבים נהגו כך.
מי שנרשם כסטודנט יכול היה לקבל דחייה לזמן ארוך, ואלפים מבני גילי נהגו כך. אחד מהם היה עמוס אילון, זה שנתתי לו את שמו, שהיה סטודנט בירושלים. בזמנו החופשי ישב בקפה ״עטרה״, שהיה חביב על הלוחמים בעיר, הקשיב לסיפוריהם ופרסם באמצע המלחמה ספר מלא גאווה פטריוטית בשם ״ירושלים לא נפלה״, שנחל הצלחה גדולה.
עסקנים פוליטיים השיגו בקלות שחרור או דחייה כדי להמשיך ולמלא את תפקידם בארגוניהם. מן הסתם יכולתי להשיג שחרור כזה בתור מנהיג של גוף פוליטי שזכה באחרונה בפרסום רב. כך עשה שמעון פרס, עסקן של ״הנוער