העובד״, שהועסק בפעולת הרכש ולא נעשה לחייל, מחדל שרדף אותו שנים רבות. רבים ממבקשי הדחייה הצטרפו לצבא באמצע המלחמה ולבשו מדים, אך לא הגיעו לחזיתות אלא מילאו את המנגנונים הצבאיים, שתפחו והלכו במהלך השנה. בניגוד לאגדות, רק מיעוט די קטן מבני הדור הגיע בסוף ליחידות הקרביות.
החברים השמיעו טענות כבדות משקל. כל אחד יכול לשרת בצבא, אמרו, אך רק מעטים מסוגלים לגבש מחשבות ולהתוות דרכים. בחודשים הקרובים תעוצב דמות המדינה שתקום, אולי לדורות, וחשוב שאיש כמוני יהיה נוכח, ישתתף בוויכוח ויפרסם את דעתו.
מוחי אמר לי שזה נכון, אבל לבי אמר לי את ההפך.
חשתי שעומדת לפנינו חוויה מכוננת, מעצבת. אחד מאותם רגעים נדירים בחייו של עם, שאסור לו לאדם שלא להיות שותף להם. שאם אחמיץ את הרגע הזה, לעולם לא אהיה שותף אמיתי בעיצוב פני הדור. שעלי לשרת כחייל, ודווקא כחייל קרבי, כדי שתהיה לי בעתיד הזכות המוסרית להשמיע את קולי.
ייתכן שפעל אצלי גם דחף אחר: הדחף להיות במקום שבו קורים הדברים המרגשים, להיות שותף לחוויה גדולה. בפשטות: הסקרנות, שבה בורכתי - או קוללתי - כל חיי.
הלכתי להתגייס. אחרי שהתייצבתי, ביקשתי ארכה של שבועיים כדי לסדר את ענייני. הוצאתי את החוברת. העברתי את תפקידי כעורך העיתון הכלכלי ״פלניוס״ לאברהם רימון, חברו של ידידי בנימין תמוז. תמוז עצמו התמנה בינתיים לסגן־העורך של עיתון ערב חדש בשם ״יום־יום״, שהחל מופיע מטעם ״הארץ״ והתחיה בשני עיתונים שהתחילו להופיע במתכונת ״טבלואיד״: ״מברק״, העיתון של לח״י שצץ מן המחתרת, ושהיה הראשון להשתמש במתכונת זו בארץ, ו״מעריב״ של עזריאל קרליבך, שחיקה אותה.
תמוז הציע לי לשלוח לו מדי פעם רשימות על חוויותי. עניתי כלאחר יד שאשתדל. באותו רגע לא עלה על דעתי שלהבטחה סתמית זו יהיו תוצאות מרחיקות לכת.
סיימתי את ההכנות והתייצבתי לבדיקה הרפואית בבית הספר ״דוגמה״ בסוף רחוב בן־יהודה. שוב עמדו חיי להשתנות מהקצה אל הקצה.