של שירותו - התחלתי להסתגל. כמה מהחברים החדשים שלי התחבבו עלי מיד, אחרים לא סבלתי ממבט ראשון. למדתי שאין קשר בין רמת ההשכלה של אדם, העדפותיו המוזיקליות וטעמו בנעליים לבין איכויותיו האחרות. השיפוט שלי על מה חשוב ומה פחות חשוב התחיל להשתנות. אבל על זה במקום אחר.
שקעתי בעולם הזה מבלי להתנגד. להפך. נטמעתי בעולם שאין בו אחריות אישית, שבו כל רגע מחיי נקבע על ידי אחרים, שבו לא היה צורך להחליט על שום דבר. איזו הקלה!
התלבטתי לגבי כתיבת פרק זה. לא ידעתי בדיוק מה לכלול בו, ומה לא. על חוויותי במלחמה כתבתי שני ספרים, מהם אחד שנכתב תוך כדי הלחימה ואחד מיד אחריה. הרשמים שלי היו אז לאין שיעור יותר טריים וחדים מכפי שהם היום. אין טעם לחזור עליהם כאן. כאן אני יכול לכתוב רק על הדברים כפי שהם נראים לי היום, ממרחק של עשרות שנים, ורבים מהם נראים לי עכשיו אחרת משנראו אז.
המלחמה שינתה את מהלך חיי, וגם אותי עצמי. חוץ מכל היתר, היא היתה שלב בהתפתחות,.
בגרמניה הייתי ילד מופנם, ילד בודד שלא היה מודע לבדידותו, מכיוון שהיה מוקף במשפחה גדולה. לא נשלחתי לגן ילדים, ועל כן לא למדתי בגיל הרך להיות חלק מחברה. לא היו לי חברים, מלבד אחיותי ואחי. גם בבית הספר לא הייתי שייך ל״חבורה״ כלשהי. חייתי בעולם פרטי משלי, עולם של ספרים. יתר על כן, בבית הספר הגרמני הייתי הצעיר והקטן בכיתה. לא הצטיינתי בספורט, בלשון המעטה. מכיוון שהייתי בין המצטיינים בכיתה - אם לא המצטיין שבהם - וקיבלתי גיבוי חזק ממשפחתי, לא חסר לי ביטחון עצמי. אבל זה לא היה ביטחון עצמי חברתי, ולא ביטחון עצמי גופני.
העלייה לארץ שינתה את הדימוי העצמי שלי. לא הייתי עוד ילד קטן. כשהסתדרנו בשורה לפי הגובה, מצאתי את עצמי לפתע במחצית הגבוהה. ראיתי בזה ״פלא״, וחשבתי שהגדילה במהירות נבעה מהחיים הבריאים בארץ. רק שנים לאחר מכן הבנתי את הסיבה האמיתית: הגובה הממוצע של בני הארץ היה יותר נמוך מהגובה הממוצע של הגרמנים.
עזיבת בית הספר בגיל 14 והכניסה לעולם של עבודה חיזקו את הביטחון העצמי שלי. קיבלתי משכורת טובה, פרנסתי את עצמי, פעלתי בעולם של מבוגרים והצלחתי. אבל לא היו לי חברים. הספרים - כדברי הקלישאה - נשארו חבריי הטובים ביותר.
השינוי הבא התחולל בי בעת שירותי באצ״ל. בפעם הראשונה הייתי שייך