ליחידה, וראיתי שאינני נופל מאחרים. במצעדים מפרכים הייתי בעל כושר ממוצע, לפחות. היו לי חברים, אך למגינת לבי, אצל הבנות הצלחתי פחות. המפקדים סמכו עלי. ומכיוון שהיינו גיבורים בעיני עצמנו, גם אני הייתי גיבור. הביטחון העצמי שלי טיפס מעלה־מעלה.
המלחמה שינתה אותי עוד יותר. נזרקתי לתוך ים אנושי, ולמדתי לשחות. כמעט מהרגע הראשון יצרתי חברויות, נהניתי להיווכח שחברים מעריכים אותי. למדתי להכיר אנשים מכל הסוגים. אפשר לומר שהמלחמה הפכה אותי, במאוחר, ליצור יותר חברותי.
כאשר התגייסתי הייתי בן 24 וכמה חודשים, מבוגר מרוב אנשי הפלוגה. בעקבות פעילות ״במאבק״ היה שמי כבר די מפורסם, והמפקדים ידעו עלי. אבל רציתי להיטמע, ונטמעתי. קיבלו אותי כמו שאני, עם השיגיונות שלי, כפי שאני קיבלתי אותם עם השיגיונות שלהם.
הבעיה הקשה ביותר שלי היתה המקלחת. כל המחלקה התקלחה, כמובן, ביחד.
אני לא התקלחתי מעולם בחברת בני אדם אחרים. בבית הספר היסודי בגרמניה היו כל התלמידים אמורים להתקלח ביחד במים חמים, אחת לשבוע, מכיוון שלרבים מהם לא היו כלל מקלחות או אמבטיות בבית. אבי שחרר אותי מהחובה הזאת באמצעות תעודת רופא. הוא חשש, כנראה, שמא עובדת היותי נימול תחשוף אותי לקינטורים.
ב״מחנה יונה״ מצאתי תירוצים כדי שלא להתקלח בחברת האחרים. התגנבתי למקלחת אחרי שכל החברים כבר הלכו לישון. אבל אז כבר לא היו מים חמים. זה היה בסוף החורף. אחרי כמה לילות זה התחיל לעצבן אותי. ישבתי והתווכחתי עם עצמי: זה הגיוני? ממי אני מתבייש? על מה? נכון, אינני אפולו, גם לא ספורטאי משורג שרירים. סתם גוף רגיל, כמו רובם. היו שחומים ממני, היו רזים עוד יותר ממני. אז מה?
בתום ה״ויכוח״ קיבלתי החלטה נחרצת: להפסיק עם הביישנות. הלכתי להתקלח עם כולם. איש לא מצא בי עניין מיוחד. הביישנות הגופנית נשרה ממני. נשרה לגמרי, אולי יותר מדי, ולא חזרה עוד. בכל השנים שעברו מאז יכולתי להתפשט בכל מקום, בלי בעיות. הבושה היתה הקורבן הראשון של המלחמה.
זה חל גם על ה״קרוסלה״ - המחראה הצבאית הבריטית, שבה ישבנו במעגל, בלי מחיצות. מעולם קודם לכן לא עשיתי את צרכי בציבור. ועכשיו התרגלתי.