האימונים היו קשים למי שלא הורגל לאימוני ספורט. העירו אותנו בשעה בלתי־אנושית - נוהג צבאי שהיה ונשאר שנוא עלי יותר מכל דבר אחר. הריצו אותנו ברחובות. יצאנו משערי המחנה, רצנו לאורך רחוב הירקון ורחוב ז׳בוטינסקי, עד מעבר לבית החולים ״אסותא״, ובהדרגה התרגלנו לרוץ יותר ויותר קילומטרים. זחלנו בשדות הקוצים שמחוץ לתל אביב, התרגלנו להקשיב לקולות הלילה ולהתבונן בכוכבים, זרקנו רימוני יד.
זה גרם לי לפציעה הראשונה שלי: המ״ב זרק רימון הלם, המנוף פגע בי בירך. התחלתי לדמם. הובהלתי חזרה למחנה, נחבשתי ובמשך כמה ימים שוחררתי מהאימונים. בבקרים נשארתי במיטה, כשכולם התחילו לרוץ. איזה אושר!
כנראה בזכות עברי כעורך ״במאבק״ זכיתי במינוי - אחראי תרבות. בתפקידי זה הייתי צריך לקבל את עיתוני הבוקר ולדאוג לחלוקתם, וגם להכין ערבי תרבות. זה היה מינוי יקר ערך, מפני ששחרר אותי סוף־סוף מריצת הבוקר ומכל מיני צרות אחרות.
לפעמים ברחנו. מצאנו פרצה לזחול בעדה מתחת לגדר התיל, רצנו הביתה, בילינו כמה דקות בחיק המשפחה, שנראתה לפתע די זרה, והתגנבנו חזרה. היינו גאים מאוד בעצמנו.
בסך הכול היתה זאת תקופה מאושרת, לפחות בראייה בדיעבד. חבשנו בגאווה את כובעי הגרב, איש־איש בצורה מיוחדת משלו. בדרך לאימונים הרגשנו במבטי הגאווה והאהבה של העוברים ושבים. המלחמה היתה עדיין רחוקה - מרחק של קילומטר בגבול יפו, ארבעה־חמישה קילומטרים, בגבול כפר סלמה. שרנו שירים חדשים, כמו ״אם תרצה למצוא אותי / דע היכן למצאני / בחזית שכונת התקווה / יש בניין אחד עזוב...״ על פי מנגינה ממלחמת האזרחים הספרדית, או ״הלכה בומזי על הכביש / נפגשה עם איש החי״ש / בומזי, בומזי, בומזי, בום...״(עד היום אין לי מושג מי זאת היתה אותה ״בומזי״ אגדתית). בהליכה שרנו ״יריה - היי יו־יה״ כמדומני, שיר ערבי.
ידענו שחברים שלנו כבר עומדים בקרבות קשים בגזרות שונות, קראנו בעיתונים על מעשי זוועה שהתרחשו, על חברים שנפלו, על גופות שרוטשו. לא היה ברור למה דווקא אנחנו מתמהמהים.
מתישהו התברר לנו שאנחנו מהווים את פלוגה ב׳ של גדוד 54 בחטיבת ״גבעתי״. רק אחרי המלחמה הבנתי מדוע היינו ב״מחנה יונה״ בשעה שגדודים אחרים כבר התנסו בקרבות מרים. חטיבת גבעתי נולדה באיחור, בגלל אינטריגות