בצמרת, שלנו לא היה מושג עליהן. מטה ״גדודי ההגנה״(כפי שנקרא הצבא אז) רצה למנות את יצחק שדה למפקד החטיבה החדשה שקמה בתל אביב והדרום. דוד בן־גוריון שנא את שדה, שהיה שמאלן מובהק ואיש מפ״ם. שדה, שפיקד בעבר על פלוגות השדה (פו״ש) שקדמו לפלמ״ח, היה אליל לאנשיו. ייתכן שבן־גוריון ראה בו מתחרה פוטנציאלי. הוא הטיל וטו על המינוי.
בלית ברירה הועבר הפיקוד לשמעון אבידן, שנועד תחילה לשמש כסגנו של שדה. גם הוא היה שמאלן, איש מפ״ם, אבל לפחות לא היה שדה. בעל כורחו הסכים בן־גוריון למינוי, וכך סוף־סוף, באיחור, קמה החטיבה שהפכה למסגרת של חיי, וכמעט של מותי. השתלשלות זו גרמה לכך שכמה מגדודי החטיבה כבר היו פעילים במקומות שונים, בשעה שאנחנו עדיין התפנקנו ב״מחנה יונה״ בלב תל אביב. אחד מאותם גדודים היה גדוד 53, שפעל בדרום. הוא סבל אבדות קשות והיה זקוק למילוי שורותיו.
באחד הימים קיבל מפקד הפלוגה שלנו, אריה שפאק, הוראה ממטה החטיבה: להפריש את מחצית אנשיו ולשולחם לגדוד 53. זה היה יום חג למפקדים. נראה שהם לא הצטערו על אובדן חלק מכוחם, אלא להפך, שמחו להיפטר מעושי צרות למיניהם. ראינו אותם בערב רכונים על הרשימות. כל מ׳׳ב הציע את האנשים שאותם לא סבל - ״קוטרים״ מקצועיים, מפרי משמעת, סתם חיילים בעייתיים. כל אלה נעלמו למחרת היום מהנוף.
נותרה פלוגה במחצית כוחה - וכך נותרנו במשך כל המלחמה. אנחנו, שנשארנו בפלוגה, התמלאנו גאווה. הרבה לפני שנוצר המושג ״יחידה מובחרת״, עם טעם הלוואי האליטיסטי, אנחנו הרגשנו כך. הבטנו בזלזול בשאר הפלוגות, ועוד יותר בשאר גדודי החטיבה, ועל אחת כמה וכמה - בשאר החטיבות הקרביות (להוציא את חטיבות הפלמ״ח). ראינו את עצמנו כמובחרים שבמובחרים, והתנהגנו בהתאם - לטוב ולרע.
ייתכן שהרכב זה השפיע לימים על מפקדת החטיבה, שהחליטה להפוך את אחת הפלוגות ליחידת ״קומנדו״ ולהעניק לה את הג׳יפים היקרים. משם היתה הדרך קצרה להענקת התואר הרשמי ״שועלי שמעון״ לפלוגתנו, אחרי קרב קשה במיוחד. אבל כל זה היה עדיין חבוי בנבכי העתיד.
בינתיים לא ראינו עדיין קרב. אבל המלחמה התקרבה, ופתאום היא היתה לפתחנו.
השכם בבוקר 1 באפריל 1948, פרצו המפקדים לצריפים והודיעו: ״להתכונן לתזוזה מיידית. אין התעמלות בוקר, אין ריצה, לקום ולארוז.״ כמה אנשים שמו לב לתאריך והתחילו לצחוק. בדיחה! אבל חיש מהר התברר שזה דווקא רציני. אנשים