ששמרו בלילה סיפרו כי אחרי חצות הובהלו המפקדים למפקדת הגדוד. אם כך זה רציני.
חיכינו כל היום - אלא מה - ואז הובילו אותנו למחנה ארעי שקם על גדת הירקון, לא הרחק מהנמל. הכניסו אותנו לאוהלים, 16 איש באוהל, והטילו עלינו לעסוק שוב בעיסוק הצבאי הכי־הכי שגור: לחכות.
אז חיכינו. ישבנו על הארץ ועסקנו בעיסוק הצבאי השני הכי שגור: לנחש מה עומד לקרות. לא היה לנו מושג. השמועות פרחו. בעיקר דובר על ירושלים.
יום המחרת היה מוקדש כולו להכנות. הפעם זה היה רציני. התקבצו שם ביחד ארבע פלוגות שלמות - כוח אדיר בממדים של אז. לפתע נמצא גם מצבור גדול של ציוד. חילקו לנו מדים אוסטרליים, כובעי גרב, הכול.
גם הפלוגה עצמה קיבלה צורה. נערך מפקד וסודרנו בכיתות חדשות. ברשימות שלי אני מוצא: ״מחלקה מס׳ 1: המפקד יעקב בורשטיין.״
״יענק׳לה״, כפי שקראנו לו, היה נמוך קומה, עם פנים בעלי תווים יפאניים. די סמכנו עליו. סימן ההיכר שלו היה המילים ״גם אני״. דיאלוג אופייני: ״אני עייף!״ - ״גם אני!״; ״כואב לי!״ - ״גם לי!״
״כיתה מס׳ 1: שלמה גריימן, אורי אבנרי...״ שלמה היה החבר הראשון שלי בצבא. מהיום הראשון נוצרו זוגות כאלה, שניים הקשורים זה בזה בקשרי חברות מיוחדים. זה מקל על החיים בצבא, זה עוזר לזה. ככה זה בכל הצבאות: טובים השניים מן האחד. נראה שהמפקדים הכירו בכך, והשתדלו להשאיר זוגות כאלה בכיתה אחת.
לא ידענו שבאותן שעות התרחשה דרמה בלב ים. אוניית משא פרצה את המצור הבריטי, שהיה עדיין מוטל על חופי הארץ, והגיעה לנמל תל אביב. ב־2 ביוני אחר הצהריים הרגשנו בתכונה: הגיעו ארגזים גדולים, מלאים ברובים.
עד עכשיו היה הנשק שבידינו מועט מאוד. לא יכולנו לחלום על נשק אישי. והנה קיבל כל אחד מאיתנו רובה אמיתי משלו. הצרה היתה שהרובים היו מרוחים בשכבה עבה של גריז, ונאמר לנו לנקות אותם. המפקד הוסיף אזהרה שחדרה ישר ללבנו: ״כדאי לכם לנקות את הרובה שלכם היטב, מפני שהחיים שלכם יהיו תלויים בו.״
הרובים היו מתוצרת צ׳כיה. מישהו גילה צלב קרס קטן חרוט במתכת. לא פלא:
הם יוצרו במלחמת העולם השנייה עבור ה״ורמאכט״, הצבא הנאצי, כאשר צ׳כוסלובקיה היתה תחת כיבוש גרמני. בתום המלחמה נשאר המפעל הצ׳כי תקוע עם מצבור של סחורה, שלא הספיק לספקה ללקוח. בינתיים התחלף הכיבוש הנאצי
בכיבוש סובייטי.