בראשית המלחמה שלנו נרקם קשר הדוק בין מוסקבה ותל אביב. זה התחיל ערב ההצבעה ההיסטורית בעצרת האו״ם על חלוקת הארץ. נציג ברית המועצות, אנדריי גרומיקו, הדהים אז את היישוב בנאום ״ציוני״ חוצב להבות על סבלם של היהודים וזכותם למדינה משלהם. נשארנו כולנו פעורי פה - ובמיוחד חברי המפלגה הקומוניסטית, שעד לאותה רגע ממש התנגדה לחלוקת הארץ ולהקמת המדינה. משחר נעורינו ידענו שברית המועצות היא אויבת בנפש של הציונות.
מה גרם לו לסטאלין לנקוט קו זה? לדעתי עוד מאז, הוא חשש שמא יהפוך השלטון הבריטי את הארץ לבסיס של טילים אמריקאיים נגד ברית המועצות. באותם הימים חייב הטווח המוגבל של הטילים בעלי ראש החץ הגרעיני למקם אותם בקרבת הגבול הסובייטי. סטאלין החליט, כנראה, שאפילו מדינה עברית עדיפה על בסיס בריטי.
כך או כך, הצ׳כים קיבלו פקודה לספק לנו רובים ומקלעים (קראנו להם מ״ג ראשי־התיבות של מאשינן־גוור בגרמנית), ואחר כך גם מטוסים (מדגם מסרשמידט הגרמני). יציאתנו למבצע הגדול הראשון שלנו - ושל המלחמה כולה - היתה תלויה בהגעת הנשק לנמל תל אביב בזמן.
בילינו שעות בניקוי הרובים בסמרטוטים שסופקו לנו. החשכה ירדה, אבל רק כאשר הנשק היה ממש מוכן לפעולה, ניתן לנו לישון.
את הנסיעה הזאת אני זוכר היטב.
עוררו אותנו מוקדם מאוד בבוקר. עלינו לאוטובוסים עם הרובים הנקיים וכל הציוד שלנו. נאמר לנו לשמור על שקט מוחלט - לא לשיר, לא לדבר. אסור שתושבי תל אביב ירגישו בתנועה.
הרחובות היו ריקים מאדם. העיר ישנה.
י T : T
באחת הפינות עמד יקה זקן חבוש מגבעת. הוא ראה את האוטובוסים המלאים בצעירים לבושי חאקי. פתאום הרים את ידו והסיר את הכובע. תנועה פשוטה, ספונטנית, נוגעת ללב. הסתכלתי בחברי, אבל איש מלבדי לא הרגיש בדבר.
כבר ידענו שאנחנו עומדים להשתתף במבצע גדול. כשיצאנו מתל אביב התחלנו לצחוק, לקנטר זה את זה, אבל כל אחד היה בעצם עסוק עם עצמו. שאלתי את עצמי איך אעמוד במבחן. האם אתגלה כאמיץ או בפחדן? אני בטוח שכל נוסעי האוטובוס שאלו את עצמם אותה השאלה, והסתירו זאת, כמוני, בעליצות מלאכותית. ככה זה לפי אינסוף עדויות לפני הקרב הראשון - כל אחד מעמיד פני גיבור ללא חת ופקפוק, וכל אחד חושש שהוא היחיד הפוחד והמפקפק.