היישוב כולו יימחק מעל פני האדמה. סיפורי הזוועה שכבר נודעו - על הריגת שבויים, התעללות בגופות, עריפת ראשים כדי לשאת אותם בראש חוצות - גרמו לנו להיות בטוחים שאנחנו מגנים, פשוטו כמשמעו, על חיי הורינו, אחינו ואחיותינו.
לאחר המלחמה נוצרו הרבה מיתוסים, ובין השאר התלקח בין ההיסטוריונים ויכוח לוהט על השאלה אם אכן היתה קיימת סכנה קיומית או לא, מי היה הצד החזק ומי הצד החלש. זה ויכוח סרק. השאלה האמיתית היא מה חשבנו אנחנו אז, מה הרגשנו, מה הריץ אותנו. לנו לא היה שום ספק שזאת אכן היתה מלחמת ״אין ברירה״. היינו בטוחים לגמרי שזוהי מלחמה לחיים ולמוות, במובן הכי פשוט.
אם כן, מדוע היינו כל־כך עליזים? הרי זו סתירה: אם היינו בטוחים שהמלחמה היא על עצם חיינו, מדוע היינו עליזים? ואינני מתכוון לעליצות המעושה, שבה הסתרנו את פחדינו לפני הקרב הראשון.
נתקלתי בתופעה זו גם במלחמות הבאות: כשפורצת מלחמה, החיילים שמחים. ראינו ביומני קולנוע ישנים כיצד החיילים הגרמנים, הרוסים, הצרפתים והאחרים צוהלים בצאתם למלחמת העולם הראשונה. כעבור כמה שבועות בלבד, רבים מאוד מן הצוהלים כבר היו מתים. ביום הראשון של מלחמת ששת הימים עברתי על פני טורים של חיילים בדרך לירושלים, והתרשמתי מהשמחה הכללית ששרה אצלם. ביום הרביעי של מלחמת לבנון הראשונה פגשתי פלוגה של אנשי מילואים על חוף הים בפאתי צידון, ושוב התרשמתי מאותה שמחה.
אחרי מוראות המלחמה שחוויתי, כששכבתי פצוע בבית החולים, העסיק אותי המניע שגורם לצעירים נורמליים לשמוח בפרוץ מלחמה. מדוע שמחנו אז? יש בזה תערובת של רגשות. קודם כול, יצר ההרפתקנות. איך זה יהיה? איך אני אהיה? החיים האזרחיים תפלים לרוב ומשעממים בהשוואה לחוויה הגדולה של המלחמה. ביציאה מן השגרה של בית ומשפחה, לימודים ופרנסה, יש הרגשה של השתחררות, של חופש. הרגשתי שאני עושה משהו חשוב, שפתאום יש למעשי תכלית. נוספת על כך הרגשת הרעות, אותה תחושה חמימה של אחריות הדדית.
ויש, כמובן, האינסטינקטים, משהו גנטי, המופעלים ברגעים אלה. במשך מיליוני שנים הטיל הטבע על הזכר האנושי והקדם־אנושי להגן על השבט, כשם שהטבע הטיל על הנקבה האנושית ללדת ילדים ולגדל אותם. נראה שהמלחמה היא לגבר מה שהלידה היא לאישה: נקודת שיא. חצוצרה בראשו של הזכר האנושי מתחילה להריע, והאיש שש לקרב. יצר עתיק זה עוזר לגבר להתגבר על אינסטינקט הפחד, על יצר ההישרדות ועל המחשבה הרציונלית.