אינני חושב שאפילו פסיק מכל ההארות האלה עבר לי בראש בדרך ממקווה ישראל. היתה התרגשות והיה ה״ביחד״ המשכר.
נראה לי שאני חייב לקורא כבר בשלב זה תשובה על שאלה המרחפת על כל הפרק הזה בחיי (ובספרי): איך הסתדרו רגשותי ומעשי כחייל במלחמה עם השקפותי הפוליטיות? מה הקשר בין האיש שכתב את החוברת ״מלחמה או שלום במרחב השמי״ לבין האיש שיצא, כעבור כמה שבועות בלבד, להילחם בערבים?
ימים מעטים אחרי החלטת האו״ם כבר הבנתי שזוהי מלחמת חורמה בין שני העמים. היה ברור לי שחל שינוי יסודי בחיינו ובחיי הארץ - לא עוד שני עמים החיים איכשהו זה בצד זה, אלא מציאות חדשה לחלוטין, המחייבת מחשבה חדשה לחלוטין. הבנתי שהשלום, שעליו חלמתי, מת. החזון של חיים במדינה משותפת, ארצישראלית, שבק חיים לכל חי. עומדת להיווצר מציאות חדשה בארץ, מציאות שקוויה הכלליים עדיין לוטים בערפל, ושעליה יש לבסס את חזון העתיד. המחשבה החדשה התגבשה אצלי בהדרגה, שלב אחרי שלב, בחודשים הארוכה של המלחמה - מלחמה שגם היא עברה שלבים רבים.
פעמים רבות במרוצת השנים חלפה בראשי שאלה של ״אילו״, שאלה חסרת תכלית אך מרתקת: מה היה קורה ״אילו״ קיבל הצד הערבי את החלטת האו״ם והמלחמה היתה נמנעת? האם היתה קמה מדינת ישראל שונה לגמרי? האם היתה נמנעת המיליטריזציה של המדינה החדשה? האם היה צה״ל נשאר צבא קטן וטקסי, כפי שחשב בנימין זאב הרצל? האם האנרגיות הלאומיות היו זורמות בכיוון אחר - רוחני, יצירתי, מדעי? (שאלה דומה: איך היתה מתפתחת ברית המועצות הקומוניסטית, אלמלא נולדה במלחמת אזרחים נוראה?)
בשטח שהוקצה על ידי האו״ם למדינה ה״יהודית״, כ־40% מהאוכלוסייה היו ערבים. לולא פרצה מלחמה, הם היו מן הסתם ממשיכים לחיות בה. ממילא היה אופי המדינה שונה לגמרי מלכתחילה.
אבל זוהי ספקולציה חסרת שחר. הערבים לא יכלו לקבל החלטה שנטלה מהם חלק מהארץ, שהיתה בעיניהם ארץ מוסלמית־ערבית, לטובת אנשים שהיו, בעיניהם, זרים מכוכב אחר. מה גם שהאו״ם הקצה לזרים אלה, שהיוו אז רק שליש מאוכלוסיית הארץ, 55% משטחה. קל וחומר כאשר זרים אלה לא עשו שום ניסיון להתחבר לאוכלוסייה המקומית, אלא להפך, נקטו מהרגע הראשון מדיניות של התבדלות מוחלטת, כלכלה נפרדת ותרבות נפרדת.
משפרצה מלחמת תש״ח הפכה החלוקה לבלתי־הפיכה. בספר ״עליסה בארץ