על האנשים שהברחנו. כמה מן התעודות האלה נמצאות עדיין ברשותי. תעודת זהות של עטאללה עבדאללה אבו־זלאם מכפר קובאב, ״המקצוע פועל, הגזע ערבי, העיניים חומות, השערות חומות, המבנה בינוני, סימנים מיוחדים: צלקות בשתי הצרעות,״ הוא מישיר אלי מבט: גבר כבן 30, חמור סבר, בעל שפם שחור גדול. התעודה של עמאר מוחמד חסן עמאר, תושב בית דאראס, ״המקצוע בנאי, הגזע ערבי, צבע העיניים חום, צבע השער: מעורב״, גבר כבן 40, המתחיל להקריח. נשמר אצלי גם קושאן טורקי ישן, אינני יודע של מי ואיפה, וצרור של תמונות שאספתי מתוך המגירות, בשעה שהאחרים חיפשו פגיונות ומסבחות.
האם היה לי דחף חצי מודע לשמר את מה שנהרס במלחמה? רחמים על ההרוגים והפליטים? אינני זוכר. אני יודע רק שבכל כפר נטוש שנכנסנו אליו, התחלתי לצוד תעודות ותצלומים.
אחזור לנסיעה ב־3 באפריל 1948. הגענו לגבעה מדרום לרחובות, שבה השתכן מטה חטיבת ״גבעתי״. נערכנו למסדר.
מרחוק ראינו שני מפקדים בכירים. יודעי דבר לחשו שהבלונדי הצנום הוא מפקד החטיבה, שמעון אבידן, ושהשני, זה הלובש מדים מנומרים של הצבא הבריטי, הוא המג״ד החדש שלנו, חיים לסקוב.
השניים היו ניגודים מוחלטים, ולא רק בהופעתם החיצונית. לסקוב הגיע לדרגת מייג׳ור (רב סרן) בצבא הבריטי, הישג מרשים. הוא ספג את רוח הצבא הבריטי, ובעיקר את המשמעת חסרת המחשבה, שכולנו תיעבנו אותה. בהמשך המלחמה הפך לשנוא נפשם של רוב החיילים הקרביים. ואילו אבידן הפך לאלילנו ממש. רוחו ריחפה על החטיבה כולה, והשפיעה מאוד גם עלי.
הוא נולד בגרמניה, ושמו המקורי היה קוך. מנעוריו היה קומוניסט אדוק. כשהנאצים הגיעו לשלטון היה בן 20 והצטרף למחתרת הקומוניסטית. במלחמת האזרחים הספרדית הגיע לבריגדה הבינלאומית המהוללת. שם התאכזב מהקומוניזם ועבר למחנה הציוני. בארץ הצטרף לקיבוץ עין השופט ולפלמ״ח והקים בו יחידה אגדתית: ״הפלוגה הגרמנית״, שהיתה מורכבת מדוברי גרמנית, בעלי חזות ארית, והיתה אמורה לפעול מאחורי קווי האויב. שפת הדיבור בפלוגה היתה גרמנית בלבד. משום מה לא הופעלה. אילו הצטרפתי לפלמ״ח, ייתכן מאוד שהייתי מגיע אליה ומכיר את שמעון קוך כבר אז.
חטיבת גבעתי היתה יציר כפיו בכל המובנים. הוא השרה עליה רוח שחלחלה, איכשהו, מן הקדקוד עד לאחרון אנשי השורה. עיניו הכחולות - מאוד־מאוד