כחולות, ומאוד אנושיות - כאילו הביטו בכל אחד מאיתנו כל הזמן. התביישנו לאכזב את האיש הזה. כמעט כל המפקדים הבכירים של החטיבה באו איתו מהפלמ״ח והאמינו ברוח הפלמ״ח. זה התבטא בכך שציפו מאיתנו לאמץ את מה שנקרא ״משמעת מרצון״. לפני כל פעולה הסבירו לנו מה טיבה, מדוע היא חשובה, איך היא משתלבת במאמץ הכללי של החטיבה, וציפו מאיתנו לפעול בהתאם.
חטיבת ״גבעתי״ היתה תערובת אנושית ססגונית. במבט לאחור נראתה לי כניסוי חברתי. היו בה בני מושבות הדרום, צברים מובהקים, לצד בני השכונות של תל אביב, רובם מזרחים שגדלו במצוקה ובעוני. היו בה אנשי חי״ש תל אביב, רובם אשכנזים מצפון העיר, ובמרוצת חודשי המלחמה נוספו אליה אנשי גח״ל, עולים חדשים ממזרח אירופה ומצפון אפריקה.
כל אלה נזרקו לסיר הלחץ של החטיבה הקרבית ו״בושלו״ ביחד על אש הלחימה. נוצרה יחידה שבה היטשטשו כל ההבדלים - בני שכונת התקווה הצטיינו לא פחות מבני ראשון לציון. נוצרה אחווה אמיתית. אני משוכנע שרוחו של שמעון אבידן תרמה לכך לא מעט. בשנים שלאחר המלחמה, כאשר נוצרו והתרחבו הפערים בין העדות והמעמדות, נראה לי הניסיון של גבעתי כדוגמה למה שהיה אפשרי אילו ניהלו אנשים כמו אבידן את המדינה. אבל באותו יום ליד רחובות, עתיד המדינה היה חבוי עדיין בערפל.
במסדר שנערך במפקדת החטיבה שמנו לב שהמג״ד החדש שלנו, לסקוב, לא ניגש אלינו, אלא השקיף עלינו מרחוק. זה היה מוזר.
כשאני כותב על האירועים מכאן והלאה, אני מדפדף בעמודי ״בשדות פלשת 1948״ ונזכר בפרטים, שהיו רדומים בזיכרוני. אחרי המסדר נתנו לנו בפעם הראשונה לירות - חמישה כדורים לנפש. סוף־סוף היינו חיילים אמיתיים.
בלילה היה עלינו להגיע לקיבוץ חולדה - נקודת המוצא למבצע הגדול שעמד להתחיל. בפעם הראשונה היינו באזור מלחמה ממש. בסביבה היו כפרים ערביים. נכנסנו לדריכות קרבית, ונאמר לנו להפעיל את כל הכללים שרכשנו באימונים.
נשאנו את הנשק החדש והיינו עמוסים לעייפה. התחלנו לפסוע, בחושך, בשדות החרושים ובאדמת טרשים. אסור היה להוציא הגה. אחרי מאה המטרים הראשונים כבר כשלנו. כעבור כמה מאות מטרים נוספים היינו הרוגים מעייפות. הלכנו כמו רובוטים. בכל פעם שהסיירים עצרו את הטור נשכבנו על הארץ, והיה קשה לקום.
אחרי כמה זמן שלפו את הכיתה שלי - זה תמיד גורלה של מחלקה מס׳ 1, כיתה