מס׳ 1 - ונשלחנו לראש הטור. אמרו לנו להתפרס בשרשרת לרוחב, כדי לאבטח את הכוח. שרר חושך מוחלט, והיה עלי לשמור על קשר עין עם האיש לצדי. לא ראיתי מי זה, אבל שמתי לב שיש לו מכנסי חאקי בהירים, כמעט לבנים.
לפתע נשמעו יריות. הפלתי את עצמי ארצה. השתרר שקט. שמעתי חרחור בקרבתי. האיש במכנסיים הלבנים נפגע ומת. השכיבו אותו על אלונקה ונצטוויתי, יחד עם שלושה אחרים, להחזיר אותו לנען.
זה היה ההרוג הראשון שלנו. נודע לי אחר כך שכלל לא נהרג מאש של ערבים, אלא ממה שנקרא לימים ״אש ידידותית״ (איזה מושג אידיוטי!). התברר שכיתה אחת התפלגה מהטור הכללי ותעתה בדרך - וכאשר הופענו מולה חשבו אנשיה שאנחנו ערבים. בפעם הראשונה שמתי לב למקריות המוחלטת של חיים ומוות במלחמה. הרי בנקל יכולתי להיהרג במקום האיש הזה, שבכלל לא היה שייך לפלוגה שלנו. לא הכרתי אותו בחייו ולא במותו.
הדרך חזרה לנען היתה גיהינום - הגופה שקלה כאלף טון, היינו עמוסים ברובה, בתחמושת, באת חפירה ובכל המיטלטלין שלנו. פסענו ובשלנו. אלף פעמים בשעתיים אלה גבר בנו החשק לזרוק את האלונקה, הגופה, הרובה, המיטלטלין, הכול, ופשוט לצנוח ארצה.
כשהגענו לבסוף לנען, לא מצאנו את המקום למסירת הגופה. תעינו בחושך, קיללנו. לא היה מה לאכול ולשתות. אמרו לנו לחכות ליד השער. כעבור שעתיים נוספות הסתדרה שיירה של נשק ״כבד״ ואמרו לנו לעלות. הוטל עלינו לאבטח את השיירה, ובכל פעם שהיא נעצרה, נאלצנו לקפוץ למטה ולהיערך להגנה. כשהגענו לחולדה, בשעות הקטנות של הבוקר, ירד גשם קל. נשכבתי בין השלוליות, התכרבלתי בשמיכה ונרדמתי.
הקרב הראשון, כמו האהבה הראשונה, נחרת בזיכרון לעד.
לפני כן בילינו כמה ימים בחולדה. היו קיבוצים שהחיילים אהבו אותם, מפני שהסבירו פנים ונהגו כשותפים. נגבה, למשל. והיו קיבוצים ששנאנו, מפני שהתנכרו לנו. כזה היה חולדה. אסרו עלינו להיכנס לחדר האוכל ובכלל התייחסו אלינו כאל זרים טורדניים.
גרנו באוהלי סיירים (קראנו להם ״ביוואקים״), שניים באוהל. אכלנו בעיקר סרדינים - קופסאות אינסופיות, שגרמו לי צרבת. היתה גם ריבה בשפע. אחרי כמה ימים זה היה די מגעיל.
בילינו את הימים בסיורים ״אלימים״ ממזרח לקיבוץ, לאורך כביש לטרון־אשקלון