ופסי הרכבת. בקרבת המקום היה מחנה צבאי בריטי, ואדי סראר, שכבר היה בידי הערבים.
בילינו שעות על גבי שעות במארבים, בשמש של חודש אפריל. לא היה מה לעשות - שכבנו מאחורי טראסות, סיפרנו זה לזה את כל סודותינו, העברנו מיד ליד את תצלומי הבחורות שנשאנו בכיסינו. כל אחד רצה להוכיח שהחברה שלו היא הכי יפה. גם לי היתה תמונה. הבחורה האחרונה שיצאתי איתה לפני הגיוס נקראה ברכה. התמזמזנו בשדה שבין קריית מאיר ושרונה(שהיתה בידי הבריטים), אך לעניין ממש לא הגענו. את זה לא גיליתי, כמובן. פקפקתי גם בסיפורי הגבורה הלוהטים של החבר׳ה.
התמונה של ברכה הסקסית עוררה התפעלות. אך האמת היא שהצגתה בחברתי המסורה, המחכה לי בבית, התבססה על טענות שווא. למעשה נגמרו היחסים בינינו בימי הטירונות שלי. ברחתי ממחנה ״יונה״ כדי לבקר אצלה, אך כשהופעתי בלי הודעה מוקדמת, לבוש בגאווה בבגדי האימונים המטונפים, היא פתחה את הדלת במבוכה. היה אצלה צעיר מצוחצח, פקיד באחד המוסדות, שהביט בבוז בהופעתי המרושלת. הסתלקתי משם די מהר, ולא חזרתי. אבל בהיעדר תמונה אחרת, השווצתי בתצלום הזה.
בא הרגע הגדול. הפלוגה כולה ישבה בחצי גורן עגולה, והמפקד, אריה שפאק, הודיע לנו שאנחנו יוצאים למבצע הגדול, שלקראתו התכוננו בימים האחרונים. המטרה: לפתוח את הדרך לירושלים העברית הנצורה. גבעתי תתקדם ממערב, הפלמ״ח ממזרח. שמעון אבידן הוא מפקד המבצע כולו - המבצע הגדול הראשון של הצבא העברי החדש, שבו נכבוש כפרים ערביים ונחזיק בהם. צפויה התנגדות רצינית. היציאה: בערב.
מה עושה חייל לפני הקרב הראשון שלו? הוא מתכונן. מנקה את הנשק פעם ועוד פעם, כדי להרחיק את גרגיר החול האחרון. מחלק את הכדורים בכיסים, כך שיוכל להגיע אליהם בקלות. מסדר את רימוני היד כך שיפריעו פחות. שם את התחבושת האישית בכיס הנכון. מסדר את הכול עוד פעם ועוד פעם, כדי להיות בטוח. קופץ לגובה, כדי לוודא ששום דבר לא ישמיע צליל בלילה. ומפחד.
בסוף לא נשאר עוד שום דבר לעשות. שכבתי באוהל עם חברי שלמה.'הרגשתי מין תחושה מוזרה באזור הקיבה. מין מועקה, כמעט כאב. שאלתי את שלמה. הוא הרגיש אותו הדבר. ולא הסרדינים הם שגרמו לכך. אלא הפחד. כן, כן, הפחד מפני הלא נודע: קרב, אש, פציעה, מוות. אך בעיקר: הפחד שמא אכשל, שלא אתפקד ברגע המכריע, שאתבזה בפני החבר׳ה.