פרצנו לבתים, כאילו כדי לוודא שלא מתחבאים בהם לוחמים. אך למעשה חיפשו הכול ״סובנירים״. לא חיפשו שלל - פשוט לא היה כזה. אבל רצו להביא משהו הביתה - סכינים, חרוזים, כאפיות ועקאלים.
זה עלה לנו בהרוג. אחד האנשים, שהיה מצויד בתת־מקלע סטן, השתמש בו כדי להלום בדלת. הסטן היה תת־מקלע פרימיטיבי, תוצרת בית, והוא נדרך בקלות. כשהאיש הלם בקת על הדלת, הכלי הטעון נדרך ונפלט ממנו כדור. האיש נהרג במקום. הוא היה חדש לגמרי בפלוגה, ואפילו לא ידענו מיהו. כעבור יום קברנו אותו כאלמוני. בדיווח שלי לעיתון, שהתפרסם אחר כך ב״בשדות פלשת״, לא פירטתי את נסיבות מותו. בעיני ההיסטוריה, גם הוא מת מות גיבורים.
התנתקתי מחברי ונכנסתי לבדי לבתי החימר העלובים. מראה העוני היה מזעזע. כמה מזרנים מלוכלכים על הארץ, בפינה גללים של עזים או כבשים שגרו בחדר עם בני המשפחה. פתחתי מגירה ומצאתי כמה תעודות זהות. שמתי אותן בכיסי. הן נמצאות אצלי עד היום.
אינני יכול להסביר את הרגשות. זה עתה השתתפתי בפעולה שגירשה אנשים אלה מבתיהם, ועשיתי זאת ללא היסוס. עכשיו ריחמתי עליהם והרגשתי בצורך מוזר לשמור על הקשר איתם. זה ליווה אותי לכל אורך המלחמה. כיום היו אומרים ״יורים ובוכים״.
לגבי הצורך בפעולה לא היה לי שום ספק. הכפר הזה, וכמוהו כל שאר הכפרים לאורך הדרך, ניתקו את הדרך לירושלים. היה צורך חיוני לפתוח את הדרך כדי למנוע את נפילת השכונות העבריות של העיר וגירוש תושביהן - במקרה הטוב. בכלל לא עלה על הדעת לפקפק בכך. לא היה בכוחנו לכבוש כפר ולהחזיק בו, כשהאוכלוסייה נשארת במקום.
לא נשארנו בכפר. אמנם המטרה היתה להחזיק בו, אך הבריטים, שעדיין שלטו באזור, העבירו לנו אולטימטום: אם לא נפנה את הכפר, הם יפגיזו אותו. בתמורה לנסיגתנו, הם התחייבו לתפוס את הכפר בעצמם ולהבטיח את התנועה בכביש.
ביממה שבילינו בכפר, תחת אש מתמדת אך בלתי־מדויקת, עסקנו בעיקר בציד תרנגולים. אחרי הדיאטה הממושכת של סרדינים וריבה, זאת היתה ממש חגיגה. כשהמג״ד בא במשוריין לבקר אותנו, התגאה המ״פ שלא שלחנו את ידנו בביזה, אף לא בתרנגול אחד. באותו הרגע נכנס חייל ובידיו שתי תרנגולות, מתנה של מחלקה 1 למפקד הפלוגה...
האוצר היחידי שהבאתי בחזרה לחולדה היה שיר שחיברנו: ״את דיר מוחסין הם כבשו, / ותרנגולות הם שם אכלו. / הכול עשו, חוץ מדבר / הם לא דפקו את בת
המוכתר.