כעבור חמישים שנה התעקש צוות צילום, שהכין סרט על חיי, לקחת אותי למקום. ביקשו אותי להוביל אותם למקום שבו עמד הכפר. תעיתי בנוף, חיפשתי פה ושם, ולא מצאתי. מהכפר לא נותר דבר. אמנם אדמותיו חולקו בין היישובים בסביבה, אך במקום עצמו לא קם יישוב ישראלי. לבסוף הובילו אותי אל השריד היחידי שנותר: הבאר העתיקה. הסתכלתי בה, ועצבות גדולה ירדה עלי.
אחרי כיבוש המקום נשאר הכביש לירושלים פתוח במשך כמה ימים. הסתכלנו בקנאה בשיירות הענק שעברו בו, מאות משאיות בכל פעם. עד שגם אנחנו קיבלנו את ההזדמנות שלנו.
כשאני כותב שורות אלה, מביט בי צעיר חובש כובע גרב. הוא עומד על גבי משאית, ולפניו ארגז גדול, שעליו כתוב ״תנובה״. שתי ידיו נשענות על דופן המשאית, ואצבעות ימינו לופתות רובה צ׳כי. הוא מחייך חיוך גדול. ניכר שהוא מאושר.
הצעיר הזה הוא אני. התמונה צולמה במקרה. שיירה גדולה של משאיות נכנסה לירושלים המערבית הנצורה, וכל הצלמים בעיר עטו עליה. ביניהם היה דוד רובינגר, מאוחר יותר צלם המערכת של ״העולם הזה״ והצלם של שבועון ״טיים״ בישראל, שהנציח משאית זו בעיקול האחרון לפני הכניסה לעיר. על המשאית, בין ארגזי ״תנובה״, עומדים 11 צעירים צוהלים. הקיצוני מימין הוא הטוראי אורי אבנרי, לידו החבר שלי שלמה. באמצע, חובש כומתה, מפקד המחלקה שלנו, בעל הפרצוף ה״יפאני״.
אני זוכר את היום, מפני שהיה אחד המאושרים בחיי. הוא התחיל במחנה ביל״ו, מדרום לרחובות, שאליו עברנו מקיבוץ חולדה. לא חלמתי באותו יום שכעבור שמונה חודשים אשכב באותו המקום בבית החולים הצבאי ואלחם על חיי. הימים אז עברו בסיורים ״אלימים״ בסביבה.
יום אחד התקבלה, כנראה, הודעה על שיירה ערבית שתעבור במקום, והוזעקנו להכין לה מארב. מהשעות הקטנות של הבוקר שכבנו על האדמה, מוסתרים ככל יכולתנו מאחורי הסלעים. בבוקר היה קר, בצהריים נצלינו בשמש, אך שום שיירה לא עברה, רק מכונית פרטית אחת ובה איש, אישה וילדים. הצטווינו שלא לפתוח באש עליה, כדי שלא לגלות את המארב.
בערב בא אלינו ״התיאטרון הקאמרי״ והציג לנו את ״נערת הפקר״. אחר כך הוטל על הכיתה שלי ללוות את השחקנים בחזרה לרחובות. היתה שם חנה מרון, בת גילי, שעלתה מגרמניה באותה השנה שבה עליתי גם אני. תמיד חיבבתי אותה. כעבור שנים ביקרתי אצלה בבית החולים במינכן, אחרי שנפגעה בפיגוע בנמל