אם זה יקרה, מה נעשה? היתה רק דרך אחת: לקפוץ מהמכוניות לפני שיעלו באש, לטפס על הגבעות תחת אש ולנסות לסלק את התוקפים. זה לא נראה לנו כתסריט אידיאלי.
התכופפנו מאחורי ארגזי הגבינה, הרובים מופנים כלפי מעלה. המכוניות קרטעו בזחילה מרגיזה. השיירה הענקית לא יכלה להתנהל במהירות.
עד היום, כאשר אני נוסע בכביש לירושלים, אני נתקף בחרדה קלה - אף שהכביש הנוכחי, שנסלל אחרי מלחמת ששת הימים, עובר כמה קילומטרים מצפון לכביש ההוא, והגבעות משני הצדדים תלולות פחות. אינני זקוק להצגה המגוחכת של המשוריינים המשוחזרים, העומדים שם כיום בטורים מסודרים יפה, כמו צעצועים בגן ילדים.
השיירה המשיכה לטפס בכבדות במעלה הוואדי, ושום דבר לא קרה. כאשר הגענו למעלה, נשמנו לרווחה, ועליצות בלתי־נשלטת השתררה בין הארגזים. וכאן חיכתה לנו חוויה מוזרה: הכביש עבר במרכז הכפר אבו־גוש. בפעם הראשונה במלחמה עברנו בכפר ערבי, שתושביו נותרו במקום. הם סמכו על היחסים שנוצרו בשנים הקודמות בינם ובין היהודים, ובעיקר עם אנשי לח״י.
במשאית התלקח ויכוח. איך לנהוג בערבים? היו שדרשו להרוג או לגרש את כולם, אחרים טענו - כמוני - שאפשר יהיה לחיות איתם.
השמחה הפכה להשתוללות כאשר הגענו לרגלי הקסטל, ולוחמי הפלמ״ח ירדו אלינו לכביש. הלוחמים משתי שיני הצבת של מבצע ״נחשון״ התאחדו ובדמיוני עלה המפגש בין החיילים הסובייטים והאמריקאים על נהר האלבה בלב גרמניה, לקראת תום מלחמת העולם השנייה. כל אחד השוויץ בהרפתקאות הצד שלו והתייחס בסלחנות למעללי הזולת. אינני זוכר אם הפלמ״חניקים סיפרו לנו כבר אז על הריגת המפקד הערבי המהולל, עבד־אל־קאדר אל־חוסייני, שנפל במקום. בנו, פייצל, גם הוא הפך לימים לידידי.
אבל המפגש עם אנשי הפלמ״ח היה רק ההקדמה לשמחה האמיתית: הכניסה לירושלים. קשה לתאר את המחזה. ירושלים היתה היעד של כל פעולותינו בשבועות האחרונים. בעיני תושבי ירושלים היינו מושיעים, אחרי חודשים של מצוקה ומחסור.
כמה דקות אחרי שצולמתי על גבי המשאית נכנסנו לעיר. המוני אדם קיבלו את פנינו בהתלהבות שלא ידעה גבול. הריעו לנו, חיבקו אותנו, ביקשו למשוך אותנו לבתים. לי זה נראה כמו כניסת שארל דה־גול לפאריס המשוחררת אחרי הבסת הנאצים, שראינו ביומני הקולנוע. אבל לא היו שם נערות צרפתיות שירעיפו עלינו נשיקות לוהטות וייקחו אותנו הביתה. רק נשים טובות שהציעו