לנו עוד ועוד חלב - חלב יקר שהיה דרוש לאוכלוסייה - וחרדים בשחורים שבירכו אותנו, על אף שחיללנו את השבת בפרהסיה - ואיזו פרהסיה!
היינו נשארים ברצון יום־יומיים בירושלים ונהנים מהערצת הציבור, אבל השיירה היתה צריכה לחזור לשפלה, ואנחנו איתה. בדרך עברנו על פני שיירה של הצבא הבריטי, שעלתה לעיר, והחלפנו מבטים. חוויה מוזרה. מילדות למדנו לראות בבריטים אויבים. והנה אנחנו עוברים על פניהם - חיילים מול חיילים, טוראים מול טוראים. היה נדמה לנו שהם מביטים בהערצה בנשק שלנו ובגודל השיירה. נפנפתי להם בידידות - ומיד התלקח מחדש הוויכוח הפוליטי במשאית.
השיירה הזאת - השלישית מאז ראשית מבצע ״נחשון״ - היתה האחרונה שעברה בשלום בכביש הזה. בשעה שבילינו בתל אביב בחופשה ונהנינו מהילת הגיבורים שנקשרה לראשינו - לוחמי ״נחשון״, שהכול שמעו על גבורתם - עלתה לירושלים השיירה הרביעית. היא הותקפה בדיוק במקום שבו ציפינו גם אנחנו להתקפה. ניתכה עליה אש תופת ממרומי הגבעות בבאב־אל־ואד. קבוצה של חיילים עשתה מה שאנחנו היינו אמורים לעשות במקרה כזה: היא טיפסה על הצלע התלולה, הגיעה למעלה והבריחה את הלוחמים הערבים. מפקד הקבוצה נהרג.
הוא נשא שם סמלי: יוסף סימבול. אני זוכר את שמו אחרי כל השנים האלה,
אף על פי שראיתי אותו רק פעם אחת, ובחשכה: הוא היה הסייר שהוביל אותנו כמה ימים לפני כן לדיר מוחסין.
השיירה הזאת הגיעה לירושלים ושם נתקעה. מאחוריה נחסם הכביש, ונשאר חסום. ירושלים המערבית נותרה במצור.
עד אז היה לי הרבה מזל. אף אחת מהפעולות שלנו לא היתה קשה במיוחד. הרגשנו כמו גיבורים, ותיקי קרבות, עכברי חזית, אך למעשה לא התנסינו עדיין בקרב אמיתי. זה עמד להשתנות.
הכביש לירושלים נשאר חסום, מפני שכאמור לא היה בכוחו של הצבא העברי הקטן להחזיק בשטחים ובכפרים שלאורך הדרך. הכוחות הערביים השתלטו מחדש על לטרון ועל שער הגיא. המבצע הגדול הבא, שנקרא ״מכבי״, נועד לפתוח את הדרך מחדש. לצורך זה סופחנו לגדוד אחר של ״גבעתי״, גדוד 51.
הקרב הבא - הקרב הגדול הראשון שהשתתפתי בו - נעלם מהזיכרון הלאומי ומספרי ההיסטוריה. זה היה הקרב הראשון על לטרון. הקרבות הבאים על אותו מקום מקולל, שגרמו לטראומה לאומית מתמשכת, כאילו מחקו אותו.
מבחינתי, היתה לקרב הזה משמעות מיוחדת גם מבחינה אחרת: צילמתי אותו.