כאשר שירת אחי בצבא הבריטי בצפון אפריקה, הביא לי באחת מחופשותיו מצלמה קטנה, שנפלה בידיו כשלל. היתה זאת מצלמה איטלקית, מיוחדת לחיילים, פשוטה, ממש פרימיטיבית, אך בעלת תכונה יקרה מפז: היא פעלה בכל הנסיבות, בכל מצב. ניתן היה לזרוק אותה על הארץ, לשחק בה כדורגל, ללכלך אותה בחול - היא המשיכה לפעול.
מצלמה זו היתה איתי בכל ימי המלחמה. כמעט כל עשרות התצלומים שנותרו לי מתקופה זו, החל בטירונות במחנה ״יונה״ ועד להחלמתי מפציעתי, צולמו בה. בחופשותי בתל אביב הייתי נכנס לצלמנייה ״פרי־אור״ ברחוב אלנבי 30, מול קולנוע מוגרבי, מוסר את הסרטים לפיתוח ומקבל את התמונות בחופשה הבאה. רוב התצלומים גרועים למדי, אך הם מזכירים לי איפה הייתי ועם מי חייתי.
בעל ה״צלמנייה״ היה צלם ידוע, יקה שלצערי שכחתי את שמו. הוא צילם את האישים החשובים של התקופה והציג את תצלומיהם בחלון הראווה שלו. גם אותי צילם בתקופת ״במאבק״ ואחרי המלחמה, אך תקוותי שגם התצלום שלי יופיע בחלון הראווה לא התגשמה.
תודות לתצלומים, אני יכול לשחזר גם עכשיו את הקרב על לטרון לכל פרטיו.
לא את הכול יכולתי לצלם - היו קטעים שבהם הייתי עסוק מדי - אך התצלומים בשחור־לבן מחזירים לי את אווירת הקרב, כפי שחייל קרבי חווה אותה בשעת אמת.
על גבי התמונה הראשונה בסרט רשום, בכתב ידי: ״ערב הקרב על לטרון - הגענו לחולדה. אנחנו מקימים את הביוואקים.״ רואים בה את האנשים המקימים, על אוהלי הסיירים הקטנים שלהם, צוחקים לעבר המצלמה, על רקע מגדל המים והבתים של הקיבוץ. בתצלום השני צועדים אנשי הכיתה בסך למקום שבו חולק האוכל, צלחות הפח - ה״מסטינגים״ - בידיהם. הלבוש מגוון מאוד - חלקם לובשים מכנסיים קצרים, חלקם מכנסיים ארוכים, אחד חובש כובע גרב, אחד כומתת חאקי, רובם גלויי ראש. הם לא יכלו לדעת שזו תהיה הארוחה האחרונה שלהם להרבה זמן.
התמונה השלישית צולמה על הכביש ועל גבה רשום: ״12.5.48, בשעה 2 אחרי־הצהריים.״ רואים בה שיירה של משאיות הממתינה במקום ולידה שיירה של משוריינים. כאן התחילה, למעשה, העלילה.
למגינת לבנו נאמר לנו שאנחנו נשארים ב״עתודה״. עלינו לחכות ליד הכביש, ואילו פלוגה אחרת תתקדם בטור של כמה משוריינים לעבר לטרון ובאב־אל־ואד, כדי לוודא שהכביש בטוח למעבר המשאיות.