שכתבתי למחרת היום. מכובס בגלל הצנזורה הצבאית, ואולי גם מפני שהיססתי בזמן אמת לתאר את הדברים כהווייתם.
בפעם הראשונה עמד מולנו כוח ערבי מקצועי, כנראה צבא ההצלה של פאוזי אל־קאוקג׳י, קצין של הצבא הסורי שכבר עשה לעצמו שם ב״מאורעות״ 1936. ובעיקר, בפעם הראשונה שמענו את קולו של כלי שלא נתקלנו בו קודם לכן: התותח.
בכל מהלך הקרב לא גילה האויב את העמדה שלנו, בשולי שדה הקרב. כך ישבנו במשך שעות כמו ביציע של תיאטרון - כאשר לרגלינו, על הבמה, התחוללה הטרגדיה.
מול התותחים נתקפו רבים בפאניקה. ראינו אותם בורחים דרומה, ישר לתוך השדה הפתוח, שבו התפוצצו הפגזים. עשרות נהרגו ונפצעו לעינינו. הקשר בין היחידות והמפקדה נותק כבר בהתחלה, כל מפקד פלוגה או מחלקה הועמד ברשות עצמו. פה ושם ראינו מ׳׳ב שלא איבד את עשתונותיו והצליח לרכז סביבו את אנשיו וסתם חיילים תועים, ולהוציא אותם מקו האש בנסיגה מסודרת.
לא קיבלנו פקודה לסגת. לא קיבלנו פקודה בכלל. כדי להגן על הבורחים חשפנו את עמדתנו וירינו ברובים ובשני המקלעים שהזדמנו לעמדה שלנו, שרק אחד מהם היה שלנו. הצוות של המקלע השני הצטרף אלינו. לבסוף נשארנו לבדנו בנוף - מ׳׳ב ותריסר אנשים. פה התחלתי שוב לצלם. על גב התמונה הראשונה של 13 במאי רשום: ״השעה 10:30 בבוקר. מול לטרון תפס חיל המאסף משלט ומחפה על הנסיגה. מרחוק מסתדר טור של טנקים.״ לא ידענו אם היו אלה טנקים של הערבים או של הבריטים.
התמונה הבאה אומרת: ״האויב מתקרב למרחק 200 מ׳. נשארנו רק חוליית מקלע וארבעה רובאים. המקלע חדל לפעול!״
התווכחנו מה לעשות. להישאר ולחכות לפקודה שלא תבוא, או לסגת על דעת עצמנו? הוויכוח הוכרע בסוף באופן מעשי: ראינו את חיילי האויב מתקדמים לקראתנו. הם עשו זאת כמו במגרש האימונים, בשרשרת רחבה, שהתקדמה לאטה. הבנו שזה זמן טוב להסתלק.
כבר לא היינו כיתה מסודרת. הצטרפו אלינו כל מיני חיילים עזובים מיחידות אחרות, שרווח להם כשיכלו להצטרף לכוח מסודר.
בשדה מצאנו פצוע, מוקף בכמה מחבריו. נראה שהוא חטף כדור בחזה. השכבנו אותו על אלונקה והמשכנו - החיילים האחרונים בשדה הקרב.
אני גא מאוד בתצלום הבא: רואים חיילים נושאים אלונקה בשדה, הגבעולים מגיעים עד ישבניהם וכמעט מסתירים את הפצוע חשוף החזה, השוכב כשפניו