כלפי מעלה. החיילים בתמונה מביטים בי, והקרוב ביותר קורא משהו לעברי. על גב התמונה לא רשום מה קרא אלי. אבל אני זוכר. זה היה משהו כמו ״תזרוק את המצלמה, יא חרא, ותעזור לסחוב!״
חוץ מלהציל את עצמנו, השאיפה העיקרית שלנו היתה להציל את חיי הפצוע. הגענו סוף־סוף לכביש, אותתנו לרכב נוסע לעצור והעמסנו עליו את הפצוע.
על הכביש ראינו בפעם הראשונה תותח שלנו. הצוות שלו נטש אותו. זה היה תותח נגד מטוסים, תוצרת שווייץ, שניסו להשתמש בו כבתותח שדה. לידו היתה מונחת קסדה נטושה של תותחן - קסדה ענקית כזאת, שנועדה לשמור על האוזניים מפני הרעש. חבשתי אותה, אך השלכתי אותה מיד. כבדה מדי וגם קצת מגוחכת.
אני זוכר שהייתי עייף עד מוות. לא אכלתי מאז צהר, יום אתמול, וכמעט ולא ישנתי 30 שעות. אבל לא היה זמן לחשוב על זה: היה עלינו להסתלק, ומהר.
לא העזנו לצעוד בכביש. זה היה מסוכן מדי. עלינו לגבעות ועברנו בשדות.
כל איברי זעקו - לישון! לישון! אבל האויב היה בעקבותינו. הלכנו מהר. רק אחרי שעברנו את דיר מוחסין - שוב אותו דיר מוחסין! - ידענו שיצאנו מאזור הסכנה והרשינו לעצמנו לנוח קצת.
והיה לנו גם קצת מזל: על הכביש שמתחתנו עברה שיירה של טנקים בריטיים אלה שראינו כל הזמן. החיילים בוודאי ראו אותנו. הם יכלו לחסל אותנו בקלות, אבל היו להם דאגות אחרות. המחנות שלהם בסביבה התקפלו. למחרת היום עמד להסתיים המנדט הבריטי.
הלכנו והלכנו, עד שראינו על ראש הגבעה הסמוכה את חולדה הערבית. כבר היינו בכפר הזה וזכרנו אותו בגלל נחילי הכינים הרעבות(ואולי היו אלה פרעושים) שעטו עלינו. כינים או פרעושים - הפעם נראה לנו הכפר כגן עדן.
מאות המטרים האחרונים היו הקשים ביותר. הגבעה - שעליה שוכן עכשיו הקיבוץ משמר דוד - נראית נמוכה, אבל בעיני חיילים שבורים ורצוצים היא נראתה כהר אוורסט. הגענו בשארית כוחנו, כשהצמא והרעב דוחפים אותנו קדימה.
וזה היה באמת גן עדן. הבחורות של הגדוד קיבלו את פנינו במים קרים ופיתות. ישבנו והתפרקנו - כל אחד רצה לספר מה עבר עליו, הדברים פרצו החוצה בזרם בלתי־נשלט. אני זוכר במיוחד את סיפורו של יוסי בנדרסקי, שהיה מפורסם כשוער כדורגל. הוא אסף פצוע בשדה המופגז ונשא אותו על גבו. פגז זרק אותו כמה מטרים. כשקם וחיפש את הפצוע, לא מצא אותו. הוא פשוט נעלם.
חבר אחר סיפר שהרכיב פצוע על גבו ונשא אותו בין הפגזים. כשהסתכל שוב ראה שחסר לפצוע ראש. פגז ערף אותו.