(כעבור כמה ימים, בחופשה קצרה בתל אביב, נפגשנו בבר הגלידה ברחוב אלנבי פינת אידלסון. התחלנו לספר את הסיפורים האלה, נכנסנו להיסטריה והתחלנו לצחוק כמו משוגעים. ראינו את המוכרת הצעירה מחווירה ומתרחקת מאיתנו. היא חשבה, כנראה, שאנחנו באמת משוגעים.)
מתחת לכל העליצות, מצב הרוח שלנו בשובנו מלטרון היה בשפל. לא פרצנו את הדרך לירושלים. לא עמדנו מול התותחים. הכביש לירושלים היה מנותק.
עברו ימים לפני שפשטה השמועה: נפרצה דרך אחרת לירושלים. בשטח שנכבש במהלך מבצע ״מכבי״, מדרום לבאב־אל־ואד, נפרצה דרך שאפשרה לאספקה להגיע בכל זאת ליעדה. קראו לה ״דרך בורמה״ - על שם הדרך האגדתית שפרצו האמריקאים במלחמת העולם השנייה מבורמה לסין. אז ״מכבי״ הצליח בכל זאת.
בשנים הראשונות של ישראל היה נהוג לשאול: ״איפה היית ברגע שקמה מדינת ישראל?״
לי היה קל לענות. אני זוכר בדיוק.
כשחזרנו מלטרון לקיבוץ חולדה, נפלנו שדודים לתוך אוהלי הסיירים שלנו וישנו שנת ישרים. כאשר התעוררנו למחרת, 14 במאי, לא היינו מודעים כלל שזהו תאריך היסטורי. לגבינו, זה היה עוד יום אחד של מלחמה.
אכלנו את הסרדינים, הכנו קפה. היו שמועות שבלילה נצא שוב לפעולה. רבצנו על האדמה וניסינו לשחזר מה קרה בלטרון, כאשר מישהו בא בריצה. הוא שמע ברדיו של הקיבוץ שזה עתה הכריזו על הקמת המדינה העברית.
בימים הקודמים אמנם היו כל מיני שמועות על ויכוחים בין הפוליטיקאים בעורף - סיפרו שדוד בן־גוריון רוצה להכריז על המדינה, ומשה שרתוק (שרת) מתנגד. אבל זה לא היה כל־כך מעניין. ידענו ששום הכרזה לא תשנה - בסופו של דבר, שדה הקרב יהיה המקום שבו יוכרע אם תהיה מדינה או לא.
בכל זאת דחפה אותנו הסקרנות לעבר חדר האוכל של הקיבוץ. בדרך כלל היה אסור לחיילים בשום פנים ואופן להיכנס לחדר האוכל. הפעם, לרגל המאורע, הכניסה היתה מותרת.
את נאום בן־גוריון בעברית החמצתי, ונאלצתי להסתפק בתרגום האנגלי. הדברים נשמעו לי בנאליים, מליצות ציוניות רגילות. חסרה בהם ההשראה של מסמך היסטורי. אך הייתי מאוד סקרן לשמוע מה יהיה שם המדינה. מדינה עברית? יהודה? מדינת ירושלים? כשהגיע הנאום למשפט ״...היא מדינת ישראל״ באה הסקרנות על סיפוקה.