לא שמענו את ההמשך. קראו לנו לצאת מיד כדי להתארגן לפעולה. הלילה נתקוף כפר חשוב החולש על הכביש לירושלים, בין רמלה ללטרון - אל־קובאב.
הכנו את הנשק והתחמושת, ונותר לנו זמן. רבצנו על הדשא היפה שליד חדר האוכל, כשראיתי פרצוף מוכר: איסר ברסקי, צעיר בעל פני ילד, אחיה הצעיר של בחורה שעבדה איתי בשעתו בהתאחדות התעשיינים. הוא היה כבר מ״מ וארגן את מחלקתו לפעולה אחרת. החלפנו כמה מילים. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו בחיים.
הסיעו אותנו לקיבוץ גזר. התגנבתי לקרבת המפקדים, שדנו בקול נמוך בפעולה, וכך למדתי את פרטיה. אל־קובאב היה כפר גדול, ולפי הידיעות היו בו הרבה לוחמים ונשק. התוכנית היתה להתקיף אותו משלושה צדדים, בשעה ששיירת משוריינים תפרוץ ללב הכפר ותרתק את האש אליה.
לכיתה שלי נועד תפקיד משני - לתפוס גבעה בסביבה כדי לנתק לאויב את דרך ההימלטות. לי זה נראה משעמם. רציתי לראות ״אקשן״. התחננתי שייקחו אותי באחד המשוריינים, אך נתקלתי בקיר אטום. רק ברגע האחרון הסתבר שבאחד המשוריינים חסרים שני רובאים, וקפצתי על המציאה.
ההתקדמות היתה איטית. כולם היו מתוחים. לא היו דיבורים. ידעתי שמצבנו עלול להיות קשה. לא נעים לשבת במשוריין כשכל תפקידנו הוא למשוך אש אל עצמנו. השריון מסוגל לעצור כדורי רובה, אך מה אם יפעילו נגדנו תותחים, כפי שקרה אתמול בלטרון?
נסענו בלי אורות. כשהתקרבנו לכפר, סגר הנהג את החלון הקדמי ונותר רק חריץ צר.
הבטתי בחושך בשעון: המחוגים הצביעו על השעה 12:00. ברגע זה קמה מדינת ישראל. לא היה זמן לחשוב על זה. המשוריין נכנס לאטו לכפר. מסביבנו שרר שקט מוזר. כעבור כמה דקות לא נותר ספק: התושבים נמלטו. הכפר היה ריק.
ירדנו מהמשוריין במרכז הכפר. באחד הבתים דלק אור. פרצנו פנימה - הוא היה ריק. כך היה בכל הבתים שנכנסנו אליהם. באחד מהם מצאתי סירים חמים על האש.
אל־קובאב היה כפר עשיר. תושביו עבדו, כנראה, ברמלה ולוד. בין התצלומים שלקחתי שלל היו תמונות של אנשים לבושים היטב. הבתים היו בתי אבן, והחדרים היו נקיים, שונים מאוד מהבתים העלובים בדיר מוחסין ובחולדה הערבית.
קיבלנו פקודה לעבור לכניסה לכפר ולהתכונן להתקפה נגדית. חפרנו שוחות, ואז אמרו לנו לעבור לעמדה אחרת. חפרנו, ושוב הועברנו. בינתיים בישלנו תרנגולות