נתפסו על ידי הכוחות ששלטו בשטח. מצודת עיראק־סווידאן נתפסה על ידי הצבא המצרי.
תקפנו אותה ב־22 במאי, שבוע אחרי קום המדינה. ברגע האחרון הוטל עלי לשמש כאלחוטן מחלקתי. מעולם לא עסקתי באלחוט עד אז. נמסר לי מכשיר אלחוט וניתנה לי הדרכה של כמה דקות. זה לא היה נוח - המכשיר היה אמנם קל, רק שני קילו, אבל האנטנה המתנדנדת גילתה אותי מרחוק, ולא היה קל לזחול איתו דרך גדרות. אבל שמחתי לקבל אותו. זה עזר לי לעקוב אחרי שיחות המפקדים ולקבל תמונה טובה של מהלך הפעולה.
ההתקפה נכשלה. לא היה לנו שום ציוד מתאים לכיבוש מבצר כזה. החבלנים, שהיו אמורים לפוצץ את הבניין, לא הצליחו להגיע אליו מבעד לגדרות התיל. היו המון יריות, המצרים ירו עשרות נורות צבעוניות. לפני עלות השחר הסתלקנו. בפעולה זו נהרג המ״פ החדש שלנו, מנחם ברוצקי, שתפס את מקומו של המפקד שנפצע בלטרון.
כעבור יומיים תקפנו שוב. אני זוכר את הפעולה היטב, מפני שנהרגתי בה. לא ממש, כמובן. אבל מהבוקר של אותו יום, ברגע שהתעוררתי, ידעתי שזהו זה. פשוט ידעתי. במשך הזמן שמעתי המון סיפורים על בני אדם שהיתה להם ״תחושה״, שידעו מראש על אסון שיקרה להם, והדברים אכן קרו. תחושה כזו היתה לי. ידעתי שגורלי נחרץ, וקיבלתי את הדין. לא התרגשתי. כתבתי להורי מכתב, שהיה למעשה מכתב פרדה. אמרתי לחברים איך לחלק ביניהם את חפצי הדלים. הכול היה מוכן לקראת נפילתי בקרב.
אלא שהתחושה תעתעה בי. שום דבר לא קרה. אפילו לא השתתפתי בהסתערות על המצודה. המחלקה שלי שכבה במארב כדי למנוע מתגבורת מצרית מכיוון מג׳דל(אשקלון של היום) להגיע למקום. ראינו את הקרב ממרחק מה - המון נורות צבעוניות של המצרים, המון יריות מכל הצדדים, אש רובים, מקלעים ומרגמות.
בעיקר הייתי טרוד במכשיר הקשר המחורבן, שהעסיק אותי בלי הרף. רעשים בלי סוף, הפרעות אטמוספריות, פטפוטים של האלחוטאים האחרים על הקו. ברגעים המכריעים השתתק מכשיר הקשר כמעט באופן קבוע. פעם שמעתי שיחה בשפה סלאבית כלשהי. על זה היו אחר כך הרבה שמועות מופרכות, מה שקרוי בגרמנית סברות כרס: אלה יוגוסלבים מוסלמים שהצטרפו לאויב, או אנשים שלנו ממוצא קרואטי המדברים ביניהם בשפתם כדי שהאויב לא יבין, ומה לא. הצבא הוא מקור פורה לשמועות כאלה, חסרות כל בסיס, המוצאות מיד מאמינים רבים.