גם הפעם נכשלה ההתקפה, וכמוה כל ההתקפות שבאו אחריה. רק כעבור כמעט חצי שנה, אחרי שמונה התקפות עקובות מדם, נפלה המפלצת בידינו. וגם זה רק אחרי הפצצות כבדות ממטוסים והפגזה מתותחים.
כישלון שתי ההתקפות גרם, כמובן, לירידה במצב הרוח שלנו. התחלנו להבין שזו מלחמה חדשה, שהנשק שלנו אינו מתאים עוד לתפקיד. הרגשנו שאנחנו עומדים בידיים כמעט ריקות מול אויב המצויד בנשק מודרני.
בעיקר פחדנו מפני הטנקים. עוד לא נתקלנו בהם, אך הם כבר הטילו עלינו מורא. בדמיוננו ראינו את מפלצות הפלדה האיומות דורסות אותנו. באחד הימים כונסה כל המחלקה באחד מצריפי המחנה וקצין ממטה החטיבה הסביר לנו איך להשתמש בנשק שעמד על השולחן: בקבוק מולוטוב. באמצעות בקבוק פרימיטיבי זה, ששימש את הפרטיזנים הרוסים בעיקר בין השנים 1943-1941 ונקרא על שם שר החוץ של סטאלין, היינו אמורים לעצור את המפלצות. להתקרב אליהן ולהשליך את הבקבוק ממש מקרוב.
התחלנו להתווכח בינינו איך לעשות את זה. מישהו קרא בספר שהדבר הכי טוב זה לקפוץ על הטנק ולזרוק את הבקבוק פנימה מלמעלה. אחרים הציעו להתמקד בזחלים. אף אחד לא היה ממש בטוח שנעמוד במשימה. אף אחד גם לא התלהב במיוחד כאשר המחלקה קיבלה ״פיאט״ אחד - מין בזוקה בריטית (השם לא קשור במכונית האיטלקית, אלא מורכב מראשי התיבות האנגליים של ״טיל חיל רגלים נגד טנקים״). הנשק הוענק ליאנק, חייל קטן קומה שבא אלינו ישר ממחנות העקורים באירופה. הוא התאהב בנשק כמו שאדם מתאהב בכלב, וממש התמזג איתו. כתבתי עליו סיפור שהופיע אחר כך ב״בשדות פלשת״.
כמה פעמים העירו אותנו בלילות ולקחו אותנו למסלול התעופה של המחנה, שהיה שייך בעבר לחיל האוויר הבריטי. הגיעו מטוסים גדולים, ועזרנו לפרוק מהם את הארגזים שהכילו את המטוסים הראשונים של חיל האוויר החדש שלנו. הם הגיעו מפורקים, ואנחנו הורדנו את החלקים - מנועים, מדחפים, כנפיים. זאת היתה עבודה קשה, שבהחלט לא מצאה חן בעיני. פעם אף חטפתי סטירת לחי מהמ״מ שלי, שחשב שאני מתבטל. היה זה אירוע יוצא דופן: סטירות לחי ממפקד לפקודו לא היו נוהג מקובל בצבא שלנו. אני מניח שהמ״מ היה מותש ומתוסכל, כמו כולנו.
המטוסים האלה, שהגיעו אלינו בחשאי, באו מצ׳כיה. כמו הרובים שלנו שיוצרו למען ה״וורמאכט״, הם יוצרו במהלך מלחמת העולם על ידי מפעל צ׳כי