למען ה״לופטוואפה״ הגרמני. כשהרייך השלישי קרס, הם נשארו במחסן. בינתיים הוחלף המשטר הנאצי במשטר הקומוניסטי, וסטאלין פקד לספק לנו את הנשק. נוצר מצב אבסורדי, שליווה אותנו בכל החודשים הבאים: בעוד שבמלחמת העולם היינו, כמובן, בצד הבריטים, ואילו רוב המצרים אהדו את הגרמנים, עתה מפעיל חיל האוויר המצרי נגדנו מטוסים בריטיים מדגם ״ספיטפייר״, בעוד שחיל האוויר שלנו הצטייד במטוסים גרמניים מדגם ״מסרשמידט״.
עקבנו אחרי התקדמות הצבא המצרי בעזרת מפה שמישהו גנב בשבילנו. אחרי שהמצרים הגיעו ליישוב הערבי אישדוד(כיום אשדוד), כ־30 ק״מ מתל אביב, התקדמו כוחות החלוץ שלהם לכפר הערבי יבנה, כ־20 ק״מ מתל אביב. ידענו שבינם לבין תל אביב אין כלום, מלבד כ־1,000 אנשי ״גבעתי״, בלי נשק נגד טנקים ונגד מטוסים.
בילינו את הימים והלילות בסיורים בכפרים הערביים, שתושביהם הוברחו מהם, לקראת המערכה הגדולה. משום מה נחרת בזיכרוני רגע מסוים אחד. הגענו לכפר ערבי נטוש - אינני זוכר אם זה היה יבנה הערבית, זרנוגה או קובייבה שליד רחובות. זה היה אחרי יומיים ללא שינה. הייתי עייף בצורה שלא תיאמן. חוסר השינה גרם לי לכאבי ראש ולכאבים בכל הגוף. בפעם הראשונה הבנתי איך חוסר השינה משמש כשיטת עינויים. זה היה סבל איום. ברגע שהורידו אותנו במרכז הכפר צנחתי ארצה ושקעתי בתרדמה עמוקה.
באחד הבקרים הוקפצנו מהמיטות בתל נוף והוחשנו לגדרה. עברנו את המושבה ברגל, בטור עורפי, וראינו צוותים של חיילות העוברות מבית לבית ורושמות את הנשים והילדים, כהכנה לפינוים. מפקד החטיבה, שמעון אבידן, אסר על הגברים להתפנות.
עצרו אותנו קילומטר מדרום לגדרה, בצומת הכבישים המובילים דרומה למג׳דל ומערבה ליבנה. קיבלנו פקודה להתחפר על גבעה נמוכה ולהיערך להגנה. כאן היה עלינו לעצור את התקפת המחץ הצפויה של הצבא המצרי.
ב־1 ביוני, בדיוק חודשיים אחרי יציאתנו למבצע ״נחשון״, יצאנו למבצע הרבה יותר קשה. מכיוון שלא היה לנו כוח להגן על תל אביב, החליט המח״ט להקדים ולתקוף את המצרים.
הוחזרנו למחנה לכמה שעות כדי להתרענן, ואז הובילו אותנו האוטובוסים לגן יבנה. לפנות ערב, לאור השמש השוקעת, התכנסנו בשדה רחב ידיים - כל הכוח שאמור היה לצאת למשימה הגורלית, שלוש פלוגות של הגדוד שלנו ועוד פלוגה
אחת.