בשדה התקיים מפגש חברתי. חברים ותיקים, ששירתו ביחידו שונות, מצאו זה את זה. במפתיע הופיעו שני מ״כים שלנו שנלקחו מאיתנו כדי לאמן טירונים. הם ערקו מיחידתם כדי להצטרף להתקפה שלנו. מהגדוד שלנו באו גם כל הלא לוחמים: טבחים, אפסנאים ועוד. אף אחד לא רצה להיעדר. רק הבנות נותרו במחנה.
פתאום הושלך הס. מישהו התחיל לנאום לנו. העמידו אותו על ארגז במרכז השדה, אדם קטן ורזה, שחבש כובע פלדה שהיה גדול עליו בכמה מספרים, ובסך הכול נראה עוף די מוזר. אבל לא צחקנו. הוא ריתק אותנו מהרגע הראשון. כך הכרתי לראשונה את אבא קובנר, קצין התרבות של החטיבה. הוא בא מברית המועצות, וראה את תפקידו כמהדורה מקומית של ״פוליטרוק״ - קומיסר פוליטי בצבא האדום. הוא גם דיבר כאחד כזה. הוא היה ממש לא ״משלנו״, שפתו היתה די זרה לנו, אבל איכשהו חיבבנו אותו.
הוא נאם בפאתוס שלא היינו רגילים לו, דיבר על גודל השעה וגודל התפקיד, הבטיח לנו סיוע מחיל האוויר החדש שלנו ומחיל התותחנים החדש שלנו. לדבריו, יחידות הפלמ״ח בנגב יתקפו מדרום, וגם גדוד של אצ״ל, שצורף לחטיבה, ישתתף בפעולה. <שרר אצלנו זלזול רב כלפי לוחמי אצ״ל, שהיו חדשים ולא היה מאומנים כראוי ללחימה בשדה.)
המשימה שלנו, אמר הנואם, אינה לכבוש עוד שטח, כמו עד עכשיו, אלא לחסל את הטור המשוריין המצרי כולו. ״הלילה תשמעו בפעם הראשונה את רעם התותחים שלנו... חיל האוויר, חיל התותחים וחיל הרגלים יפעלו הפעם במשותף... כל אשר אפשר היה לתכנן ולהכין מראש תוכנן והוכן... עתה תלוי הכול בעוז רוחכם בשעת ההסתערות...״
וכך, ממולאים היטב בפאתוס אידיאולוגי ועשירים בהבטחות על סיוע ממטוסים ותותחים, יצאנו לקרב הגדול הראשון שלנו בדרום - הקרב על אשדוד. התברר שבדברי קובנר היה פער גדול בין המילים לבין המציאות - פער שלא היינו רגילים לו עד אז.
הטור הגדול יצא מערבה, חצה את הכביש ופסי הרכבת וטבע בחול. מכאן מערבה, הכול היה רק חול וחול. הרגליים שקעו, ההליכה נעשתה יותר ויותר קשה, וכבר אחרי רבע השעה הראשון היינו מותשים. שימשתי שוב כאלחוטן וסחבתי על גבי את המכשיר, אבל התנחמתי בכך שהוא היה קל בהרבה מן המקלע, המרגמה והפיאט שסחבו אחרים. אבל יכולתי לחסוך לעצמי את הטרחה - ברגע המכריע שוב חדל המכשיר מלפעול.