פרשת ניצנים פתחה פצע עמוק בתולדות החטיבה והמדינה כולה. שמעון אבידן, המח״ט שלנו, שהיה מודע לדלות כוחותיו ולגודל משימתו, הקפיד בקנאות על כך ששום גבר לא ינטוש את המרחב שלנו, וששום יישוב לא ייכנע. אבל בניצנים, על הכביש הראשי בין עזה לאשדוד, לא רחוק מהפילבוקס המקולל, נוצר מצב נואש. הקיבוץ נכנע. מפקדת גבעתי, ובמיוחד אבא קובנר, האשימה את ניצנים בפחדנות ובעריקה. אנשי הקיבוץ השיבו בזעם. במהלך השנים קובנר ביקש להתנצל, אבל הקיבוץ סירב לקבל את ההתנצלות.
כאשר הוזעקנו להציל את ניצנים, הסיפור הזה היה עדיין שייך לעתיד. בליל 6 ביוני יצאנו להציל את הקיבוץ, אך זה היה מאוחר מדי. כאשר הגענו לקרבתו נמסר לנו שהוא כבר נפל. בדרך חזרה עברנו בחשכה בגבעה 69, שבה התבצרה בחיפזון פלוגה של גדוד 53, שעליה היה לעצור את המצרים כאשר יפרצו מניצנים. ואילו אותנו שלחו כמה קילומטרים הלאה, לכפר בית דאראס, לא רחוק מבאר טוביה.
בית דאראס זכור לי בעיקר בגלל הפרעושים. לא ספרתי, אבל היו שם מיליארדים. כשהכפר ננטש על ידי תושביו הערבים נותרו הפרעושים רעבים, והם ממש השתוקקו לקראתנו.
בינתיים אירע אסון. גבעה 69 (מספרי הגבעות נקבעו על פי הגובה שלהן מעל פני הים) נפלה. הפלוגה שעברנו על פניה בלילה ספגה התקפה קשה של טנקים ומטוסים. דני דלוגי, סגן מפקד הפלוגה והרוח החיה שלה, נהרג. מפקד הפלוגה איבד את עשתונותיו. הפלוגה ברחה. נבקע חור ענק בחזית. בין המצךים ותל אביב לא נשאר כלום - חוץ מאיתנו.
נערכנו בבהילות בשפת חורשה (אני זוכר חורשה, אבל ייתכן שזאת היתה סתם קבוצה של כמה עצים). איכשהו התחפרנו. היו לנו רובים, מקלע אחד והפיאט של יאנק - לא הרבה על מנת לעצור את האגרוף המשוריין של הצבא המצרי.
מסביבנו התפוצצו מדי פעם פגזים. היינו מודאגים. לא התותחים הפחידו אותנו, אלא הטנקים. בגבעת 69 עמדו אנשים בפעם הראשונה מול המפלצות האלה, והם ברחו. איך נעמוד אנחנו מול הטנקים כאשר יגיעו אלינו?
אבל הם לא באו. משום מה עצרו המצרים בגבעה 69. אולי לא הבינו שמולם עומדת רק שורה דקיקה, בלי נשק יעיל. אולי קיבלו מקהיר פקודה לעצור.
בעודנו ממתינים לטנקים, יצאה קריאה למתנדבים לג׳וב מסוכן במיוחד. התנדבתי, כמובן. קודם כול, רציתי לכפר על בריחתי מהמחנה וקיוויתי שימחקו לי