את העבירה. החברים התלוצצו שאני מתנדב כדי שיהיה לי על מה לכתוב בעיתון, ואולי צדקו. ייתכן שזה היה סתם צימאון לחוויות. מי יודע.
המשימה היתה די מחורבנת. שתי משאיות שנשלחו מבאר טוביה לבית דאראס תעו בדרך ועצרו בשטח פתוח כאשר הופגזו על ידי המצרים. המשאיות גררו תותחים והיו עמוסות בתחמושת ובחומר נפץ. הנהגים והתותחנים ברחו על נפשם כשהבינו איפה נתקעו. המשאיות יכלו להיפגע בכל רגע מפגז ולהתפוצץ.
היינו ארבעה מתנדבים. הפקודה היתה לנסות ולהתניע את המשאיות ולהחזירן לבאר טוביה. אם לא נצליח להתניען, היה עלינו לנתק את התותחים ולמשוך אותם בעצמנו.
יצאנו בטור עורפי. השדה היה חשוף, פה ושם התפוצץ פגז, וחוץ מזה היה הכול שקט. ממש פסטורלי. הגענו למשאיות, ניסינו להתניען, ואחרי הרבה ניסיונות זה הצליח. המשאית הראשונה זינקה מהמקום והגיעה לבאר טוביה. עליתי למשאית השנייה.
בדרך לבאר טוביה עבר על פנינו ג׳יפ, ובתוכו חייל ממושקף וחובש כומתה, שנראה כמו סטודנט. הוא נסע ישר לתוך השדה החשוף. ״הי, השתגעת? לאן אתה נוסע?״ גערתי בו, לפני שתפסתי מי זה: המג״ד החדש שלנו, צבי צור, שכולם קראו לו צ׳רה (שם המשפחה הקודם שלו היה צ׳רטנקו). לימים היה לרמטכ״ל השישי.
בבאר טוביה נתנו לנו פרס: חצי מימייה של מים קרים לנפש. התלוצצנו שזה יקר יותר מעיטור ההצטיינות הכי גבוה. היום אני יכול להודות שבסתר לבי קיוויתי לקבל צל״ש. אבל לא קיבלתי.
בבית דאראס כבר חיפשו מתנדבים לעוד משימה. התנדבתי שוב. הפעם הוטל עלינו להכין מארב לטנקים, אם אלה ינסו לפרוץ מגבעה 69. היה עלינו לחפור לעצמנו בלילה שוחות ליד הדרך ולהסוות אותן היטב. בשוחה היו לנו בקבוקי מולוטוב. אם הטנקים יתקדמו לעבר הכפר, היה עלינו לנסות לחסלם מטווח מגע.
שכבנו וחיכינו. השעות חלפו, השחר עלה, ישבתי כפוף בחור שלי באדמה, ענפי עצים מעל לראשי, היד על בקבוק מולוטוב. נהיה לי חם. כל מיני חרקים טיפסו עלי. לא העזתי לזוז. הרי בכל רגע הטנק עלול להופיע לידי. מה אעשה? אחכה עד שיגיע למרחק של מטר ממני? אקפוץ עליו?
לפני שיצאנו סיפרו לנו שהוסכם על הפסקת אש בשעה 10 בבוקר, אבל איש לא האמין. כבר היינו למודי אכזבות. ואכן, בשעה 10:00 התחילו המצרים לירות כמשוגעים. אז אין הפסקת אש, יימח שמם. אבל לפתע שמתי לב שהכדורים אינם