עפים לכיוון שלנו. הם נורו סתם באוויר. המצרים ערכו ״פנטזיה״ משוגעת, לאות שמחה על התחלת הפסקת האש. גם אנחנו.
יצאנו מהחורים. עברנו בשלום את השלב הזה של המלחמה.
באותו יום שמעתי שבין ההרוגים בגבעה 69 היה מפקד המחלקה איסר ברסקי, הצעיר בעל פני הילד שנפרדתי ממנו בחולדה, כמה רגעים אחרי הכרזת המדינה. ישבתי וכתבתי שיר. לימים פרסמתי אותו ב״בשדות פלשת״:
״על גבעה ששים ותשע / עומדים שלושה מגדלים. / סביבם סער קרב השתלח / סביבם לחמו חיילים. // על גבעה ששים ותשע / חייל אלמוני שוכב, / בידו הוא אוחז את רובהו / וכדור של עופרת בלב. // על גבעה ששים ותשע / הקרב התחולל ונדם. / על קברו של חייל בן־אלמוות / גדל צמח־בר אדמדם.״ קצת קיטשי? יכול להיות.
הגבעה הפכה לסמל. יש לה צורה מיוחדת במינה: האנגלים בנו עליה שלושה מגדלי מים בעלי צורה ייחודית. גם כיום היא מושכת תשומת לב כשעוברים לידה.
אחרי המלחמה סיפר לי שמעון אבידן שנפילת הגבעה היתה לגביו אירוע טראומתי, נקודת השפל העמוקה ביותר בתולדות החטיבה. באמצע המלחמה, כאשר התבקשו כל החטיבות לבחור לעצמן סמל, הוא רצה תחילה לבחור בשלושת מגדלי המים האלה כסמל גבעתי. זה היה אמור להזכיר לאנשי החטיבה איך עלו ממעמקי התבוסה למרומי הניצחון.
לא אכפת לי מה אומרים ההיסטוריונים - ההפוגה הראשונה הצילה אותנו. היינו גמורים. היתה דרושה לנו הפסקה כדי להתאושש ולהתכונן לקרב ההכרעה שהיה צפוי.
אחרי שהתקלחנו דשנו כמו שצריך, נקראנו לחדר האוכל של הפלוגה. המ״פ, אריה שפאק, שחזר אלינו אחרי פציעתו בלטרון, הביא לנו בשורה מהממת: הפלוגה שלנו נבחרה לתפקיד ה״קומנדו הממונע״ העומד לקום בחטיבה. הרעיון בא מהנגב, שם הקימה חטיבת הפלמ״ח (״סרגיי״) פלוגה ממונעת, בעלת ג׳יפים ומשוריינים. ״חיות הנגב״, כפי שקראו לעצמם, היו יעילים במרחבי הנגב הצפוני. התרשמנו מהם כאשר באו לסייע לנו בפעולה באישדוד.
הרעיון המקורי נולד במלחמת העולם השנייה, כאשר הבריטים הקימו יחידה ניידת שנועדה לפעול מאחורי קווי האויב, לשבש את עורפו ולנתק את נתיבי האספקה שלו. המפקד היה קצין פולני בשם פופסקי, והספר על ״הצבא הפרטי של פופסקי״ היה פופולרי אצלנו אחרי המלחמה ההיא. מטה גבעתי החליט להקים פלוגה כזאת משל עצמו. בהיעדר טנקים היתה היחידה אמורה להוות מעין חיל פרשים.