מרחקים בחול ובבוץ. רגעי לחימה היו איים בים של עייפות מטמטמת. והנה באה הגאולה: סוף להליכה ברגל, סוף לסחיבת משאות. מעתה ניסע לקרב על גלגלים, בישיבה נוחה. תמורת הלוקסוס הזה הייתי מוכן בהחלט לשלם במטבע של סכנה מוגברת.
לימים המצאתי לפלוגה סיסמה: ״ללחום ולמות - בנוחיות!״
הימים הראשונים שלנו על הג׳יפים עברו באופוריה. ניסינו את הכלים בנסיעה מטורפת בכבישים, כשהרוח שורקת סביבנו והשערות מתבדרות. העיניים הסמיקו ודמעו, מפני שלא היה לנו משקפי נהיגה. תלינו על כתפינו את חגורות הכדורים של המקלעים, כמו בנדיטים מקסיקאים, וכך עברנו כמלכים במושבות הדרום. היינו בטוחים ששום בחורה לא תוכל לעמוד בפנינו. נדבקתי לכל החיים בשגעון המהירות, ובעשרות השנים שלאחר מכן נאלצתי ללחום בנטייה שלי לנהוג במהירות מופרזת, ולרוב נכשלתי. בשביל רחל זה היה סיוט מתמשך.
לקח לנו זמן עד שהתרגלנו לצורת לחימה זו. הנהגים שלנו דהרו בשדה הפתוח, מבלי לשים לב לשטח. באחד הסיורים האלה דהר עובדיה, הנהג שלנו, על פני ואדי שהשיחים הסתירו אותו. הוקפצנו לגובה, אבל נחתנו בחזרה על מושבינו. כעבור כמה דקות נתקלנו בוואדי מוסתר שני, והפעם עפתי מהג׳יפ. המקלע שלי השתחרר מהחצובה ונחת עלי. במשך כמה דקות הייתי המום. קמתי והתנדנדתי כשיכור. הלכתי אנה ואנה כדי לבדוק אם נשברה לי עצם. למזלי זה לא קרה. רק אז שמתי לב שיש לי שריטות בכל הגוף, וחתך עמוק בכתף. החבר שישב לידי נחתך ואיבד את ההכרה לכמה דקות.
נחבשנו איכשהו בתחבושות האישיות שלנו והמשכנו לנסוע, ואז אירעה התקלה השלישית. הג׳יפ קפץ וראש המ״ב, שישב מלפנים ליד הנהג, נחבט בחוזקה במקלע הקדמי. נשלחנו למרפאה הצבאית בגדרה, ושם טיפלה בנו אחות. התברר שהיתה אשתו של עובדיה, הנהג שלנו במסע זה. היינו עדיין צבא קטן ואינטימי.
הזריקו לי סם הרדמה ותפרו את הכתף. אחרי הפגיעה מרסיס הרימון בטירונות, זאת היתה הפציעה השנייה שלי. הצלקת נותרה במשך שנים ושימשה לי מקור לגאווה. אחר כך נעלמה.
המשימה הבאה היתה בעייתית יותר. תחילה פשטו במחנה שמועות שאונייה של אצ״ל הגיעה לחוף הארץ ושפרץ קרב יריות בשפת הים. זה נשמע קצת משוגע. קיבלנו פקודה לנסוע לסרפנד - מחנה בריטי גדול ששמו הוסב לצריפין - כדי