למנוע מגדוד של אנשי אצ״ל, שסופה לצבא, להגיע לתל אביב. נתקלנו בהם כשהם צועדים בסך מחוץ למחנה. חסמנו את דרכם. חששתי שנקבל פקודה לירות בהם, ותהיתי מה אעשה אז. אבל הם נכנעו וחזרו למחנה.
בסרפנד ישב גדוד של הפלמ״ח, אבל כל אנשיו הובהלו לחוף כדי להילחם באצ״ל. נשארו רק הבנות, ואלה התייחסו אלינו - אנשי חי״ש הנחותים - בבוז מופגן. בכל זאת, הג׳יפים שלנו עשו עליהן רושם, והתחלתי לחזר אחרי אחת הבנות. לא הגעתי רחוק.
היחס שלנו לפלמ״ח היה דו־ערכי. מצד אחד אחרנו אותם, והערכנו את היכולת הקרבית שלהם. היינו שותפים לשאיפתם לבנות צבא עממי, שבו שוררת ״משמעת מרצון״. מה גם שבראש החטיבה שלנו עמדו יוצאי פלמ״ח. מצד שני עצבן אותנו היחס המתנשא של אנשי הפלמ״ח אל כל זולתם.
באמצע החיזורים שלי נקראתי למפקד הפלוגה והוטלה עלי משימה אישית: ללוות את השלם של גדוד האצ״ל, שקיבל רשות לנסוע לתל אביב כדי להביא משם כסף לתשלום משכורות. הצטוויתי לנסוע איתו ולמנוע ממנו לקיים קשר עם חבריו.
לקחתי את הרובה שלי ונסענו לתל אביב. התברר שהאיש הכיר אותי מהתקופה שבה הייתי גם אני חבר באצ״ל. לא היה לי שום חשק לשרת כסוהר. כשהגענו לתל אביב קבעתי איתו פגישה בערב, והנחתי לו ללכת לדרכו.
כעבור כמה ימים ביצענו פעולה מסוג שונה לגמרי. הנסיעה בג׳יפים הפתוחים גרמה לעיניים שלנו לדמוע. האבק והרוח נכנסו לעיניים. היינו זקוקים באופן דחוף למשקפי אופנוע. אך מכיוון שהצבא כלל לא הכיר בקיום הפלוגה הממונעת שהוקמה באופן פרטיזני, לא היה כל סיכוי שהוא יספק לנו את הדרוש.
הפתרון היה ברוח הזמן. באחד הסיורים בשטח גילינו ליד כפר ערבי - שכחתי איזה - עדר גדול של פרות. המפקד החליט להפקיע כמה מהן ולמכור אותן בשוק השחור, שהיה רעב לבשר. הכסף היה צריך לשמש לקניית הציוד הדרוש. הביאו משאית, הקפנו את העדר והתחלנו להעמיס את הפרות. זה לא היה כה פשוט כפי שנדמה. הפרות ברחו, רצנו אחריהן כמטורפים. אני תפסתי בזנב החלקלק של אחת מהן, היא דהרה וסחבה אותי אחריה, נפלתי לתוך הבוץ והצואה, אך לא הרפיתי. החברים שיבחו אותי על הדבקות במשימה.
לכדנו ארבע או חמש פרות, וכמה מאנשינו לקחו אותן לתל אביב - אולי אותם החברים שגנבו בשבילנו את הג׳יפים. הפרות כנראה הפכו די מהר לסטייקים, ואנחנו קיבלנו את המשקפיים המבוקשים, שהיו דרושים לנו באמת, וגם הגבירו את הרושם. סוף־סוף נראינו כמו אנשי קומנדו אמיתיים.