בחופשה הבאה בתל אביב לכד את עיני כובע מצחייה בחלון הראווה של חנות לציוד צבאי משומש, בדרך יפו. הכובע, בצבע חאקי, היה של קצין בצבא המלכותי היווני - אחד הצבאות שהצטרפו במלחמת העולם השנייה לארמיה של מונטגומרי במדבר המערבי. הרכבתי עליו את משקפי הנהיגה החדשים, והשליתי את עצמי שאני דומה לפלדמרשל חמל, ״שועל המדבר״. זה היה כובע יחיד מסוגו בחטיבה, והכול הכירו אותי על פיו. חבשתי אותו עד לפציעתי, סמוך לסוף המלחמה. כמעט אף פעם לא חבשתי קסדה.
באחד מימי ההפוגה נשבענו אמונים ל״צבא־הגנה־לישראל״(שם מוזר שהומצא על ידי בן־גוריון, ואנו שינינו אותו אוטומטית ל״צבא ההגנה לישראל״). זכיתי במספר הצבאי 44410.
כך חלף לו החודש היקר של ההפוגה. הוא לא הכין אותנו למחזות האימים שהמתינו לנו.
ב־11 הימים שבין שתי ההפוגות הוכרעה המלחמה בדרום, ואולי המלחמה כולה.
מכל הכוחות שאיימו על מדינת ישראל ביום הקמתה, הצבא המצרי היה המסוכן ביותר. מצרים היתה גם אז המדינה הערבית החשובה ביותר, בעלת האוכלוסייה הגדולה ביותר, וצבאה היה גדול משאר הצבאות הערביים. בראשה עמד המלך פארוק.
היינו משוכנעים שהצבא המצרי היה גם הטוב ביותר. במהלך המלחמה היו לנו הרבה ויכוחים על זה עם חברים שלחמו בחזיתות האחרות. זה טבעי: כל חייל קרבי משוכנע שהאויב ״שלו״ הוא הגדול, החזק, האמיץ והנחוש ביותר - כי כגודל האויב, גודל התהילה של הכוח העומד מולו. חברינו בירושלים נשבעו שהלגיון הירדני עולה באיכותו על המצרים, והאנשים בשומרון רוממו את חוסנו של הצבא העיראקי שהתמקם שם. החיילים בחזית הסורים הסתכלו על כולנו בביטול. הם ״ידעו״ שהסורים הם־הם הלוחמים הערבים המעולים ביותר.
עם סיום ההפוגה היתה לנו הזדמנות טובה לעמוד על איכותו של הצבא שמולנו.
המצרים עשו שגיאה גורלית כבר בראשית פלישתם לארץ (בעצם הם לא ״פלשו״, מפני שנכנסו לשטח שהאו״ם הקצה למדינה הערבית). תחת לקבץ את כוחם ולעלות על תל אביב, שלא היתה מסוגלת לעמוד בפניהם, הם פיצלו את כוחם. חלק אחד של הכוח הגיע לאורך החוף לאזור אישדוד ונעצר שם, כוח אחר סטה מזרחה והגיע לחברון. מטרתו היתה, כנראה, להקדים את הצבא הירדני.
למזלה של המדינה החדשה, הצבאות הערביים השונים התחרו בינם לבין עצמם,