שחיבבנו אותו מאוד. לימים עלה לדרגת אלוף. הוא נהרג במלחמת יום הכיפורים.
היה ברור שהמצרים גילו את מקום הימצאותנו. אספנו את החפצים הדלים שלנו ועברנו דירה. נאלצנו לחפור את השוחות מחדש בקצה השני של הכפר.
סיפור האימים התחיל עם תום ההפוגה. כל צד טען שהאחר פתח בהתקפה עוד לפני כן.
המצרים פתחו בקרב בהתקפה גדולה על בית דאראס, בניסיון לעשות את אשר לא עשו ערב ההפוגה: לפרוץ שם את החזית. הג׳יפים נשלחו לעורף הכוח התוקף, ועזרו לשבור את ההתקפה. עזרנו להוציא את השלל שהתוקפים השאירו אחריהם, ואז התכנסנו בגן הילדים של באר טוביה לקבלת תדריך.
ישבנו מכווצים על הכיסאות הקטנים של הפעוטים, ו״הגננת״ - המ״פ שלנו הסביר לנו את המשימה הבאה. פלוגת הג׳יפים תמלא את התפקיד שלמענו הוקמה: היא תפעל בלילות מאחורי קווי האויב ותפעיל את כוח האש הגדול שלה כדי לזרוע בלבול ובהלה. בעוד שהכוח הרגלי יתקיף (שוב) את עיראק־סווידאן ובית עפא, שני הריכוזים החזקים ביותר של המצרים בשטח, ארבעה ג׳יפים שלנו יתקפו את הכפרים הסמוכים, חתה וכרתיה, כדי לרתק את המצרים שם.
הג׳יפ שלי - קראנו לו בשם החיבה ״פאטמה״ - היה אחד מהשניים שהיו אמורים לתקוף את הכפר המרוחק יותר, כרתיה, בפיקודו של אלברט (זה היה לפני פציעתו). מלבד תפקידי הקבוע כמקלען אחורי, קיבלתי שוב את מכשיר הקשר מק/21, שמירר את חיי בפעולות הקודמות. גם הפעם לא הכזיב - באמצע הפעולה חדל מלפעול.
זאת היתה אמורה להיות פעולה די שגרתית - להתקרב אל הכפר בחשכה, להנחית עליו מכות אש תוך כדי תנועה מהירה, ולחזור הביתה. משחק ילדים. אבל הדברים התפתחו קצת אחרת.
אחרי שירינו כמצווה, איבדנו את הדרך. תעינו בשטח. נסענו ונסענו, עד ששמנו לב שחצינו כמה פעמים אותו הוואדי. נראה שנסענו בעיגול. אחרי שעות של נסיעה, לא היה לנו מושג איפה אנחנו.
מראשית הקרבות התרגלתי להסתכל אוטומטית בכוכבים, כפי שלמדתי בטירונות. בייחוד אהבתי את הקסיופיאה, קבוצת כוכבים שצורתה כאות הלטינית M. גם הפעם העפתי בה מבט כל כמה דקות. בראשית הלילה היו השמים בהירים, והכוכבים האירו במלוא הדרם. אך בהמשך התקדרו השמים והעננים כיסו גם את הקסיופיאה. רק הכוכב הראשון של ה-4\1 עוד נראה. הייתי בטוח לגמרי וטענתי שאנחנו נוסעים