מערבה, אך חבר אחר טען שאנחנו נעים דווקא בכיוון ההפוך. האלחוט לא תפקד, כמובן. אלברט עצר, התייעץ, והחליט שאין מה לעשות. צריכים לעצור ולחכות לאור יום, כדי להיווכח היכן אנחנו נמצאים.
לא היה לנו מושג אם אנחנו עמוק בשטח האויב או קרובים לדרך ״הביתה״. אחדים טענו שהגענו לקרבת חברון, אחרים היו בטוחים שהגענו כבר לאזור באר שבע. לידינו היה שדה של גבעולי דורה גבוהים, שהגיעו לנו עד המותניים. הסווינו את הג׳יפים כמה שיכולנו ונשכבנו בשדה. על אף שזה היה מסוכן, העייפות גברה על הדאגה. ברגע שהנחתי את ראשי על הארץ, שקעתי בתרדמה עמוקה.
התעוררתי לקול התרועה של החברים. עם אור ראשון של שחר התגלה במרחק של כמה מאות מטרים מאיתנו הצריח האופייני של כפר ג׳לדיה, שהיה בידינו. צדקתי לגבי הקסיופיאה. החבר שטען את ההפך לא הודה בזה, והתעקש שהוא צדק. אבל זה לא היה חשוב: התקבלנו ״בבית״ כגיבורים. לפני כן פשטה שמועה שהושמדנו.
כעבור יום נמחק לנו החיוך מהפנים. היה עלינו להגיע לנגבה, ומהר. מסביב לנגבה סער הקרב. היא הפכה לציר המערכה כולה.
הפעם נסענו לאור היום. כל הג׳יפים דהרו בטור עורפי, כשהמג״ד עצמו, צ׳רה, נוהג בג׳יפ הראשון. התקדמנו בכביש, כשלפתע התגלתה לנו מרחוק שורה של טנקים מצריים, שהשתדלו לחתוך לנו את הדרך בכביש. בקרב בין טנק לג׳יפ, לג׳יפ אין סיכוי. זה כמו קרב בין אריה ואיילה. אבל לג׳יפ, כמו לאיילה, יש יתרון אחד: המהירות. כהרף עין החליט צ׳רה לרדת מהכביש ולחצות את השדה הפתוח, כדי להגיע לשערי הקיבוץ לפני שהטנקים יספיקו להגיע אליו. התפללנו שלא ניתקל בוואדי שיעצור אותנו.
החל מרוץ מטורף - הטנקים ניסו להגיע אלינו, הג׳יפים ניסו להגיע אל שערי הקיבוץ. למזלנו הבחינו שומרי השער בדרמה מרחוק ופתחו את השער שניות לפני שהגענו אליו. הטנקים עצרו וירו לעברנו פגזים, אך אלה עפו בינינו ומעלינו. נמלטנו ממלתעות חיות הטרף.
(כעבור עשרים שנה חזרתי לנגבה בשליחות הכנסת, כדי להשתתף שם ביום הזיכרון. יצאתי לשטח עם ילדי הקיבוץ וסיפרתי להם על אותו מרוץ בין הג׳יפים והטנקים. כשסיימתי שלף אחד הנערים את ״בשדות פלשת״ והוכיח לי שאני טועה לגמרי - הג׳יפים לא באו בנתיב שציינתי, אלא בדרך אחרת.)
כשנכנסנו לנגבה, היא היתה תחת הפגזה כבדה. האנשים היו בשוחות, או עברו