בשבילים בריצה. לנגד עינינו עלה צריף באש. יררנו מהג׳יפים, ובשחצנות הרגילה שלנו נשארנו עומדים לידם. אבל כשראינו פצוע זב דם אוחז בזרועו הפגועה ורץ למרפאה, נכנסנו לשוחות.
נגבה היתה כצוק בים בוער. המצרים היו צריכים לסלק אותה מהדרך. אנחנו היינו צריכים להגן עליה ויהי מה.
עם חידוש הקרבות, התנגשו זו בזו שתי תוכניות התקפה. המצרים התכוונו לסגור עלינו צבת: זרוע אחת היתה אמורה לכבוש את בית דאראס ולנוע מזרחה, והזרוע השנייה היתה צריכה לצאת ממשטרת עיראק־סווידאן צפונה. שתי הזרועות היו אמורות להתאחד בגבה של נגבה ולכתר את הקיבוץ ומגניו. התוכנית של גבעתי היתה הפוכה: לכבוש את הכפרים הערביים שמסביב לנגבה ואת המפלצת של עיראק־סווידאן, וכך לחתוך את הכוחות המצריים לשניים ולפרוץ את הדרך לנגב.
התוכנית המצרית נכשלה כאשר הדפנו את התקפתם על בית דאראס. ואילו הכוחות שלנו אמנם הצליחו לכבוש את הכפרים הערביים שליד נגבה, אך הכוח שהיה צריך לכבוש את עיראק־סווידאן, נכשל. החטיבה החליטה שבמצב זה אי־אפשר להחזיק בכפרים שנכבשו והורתה לסגת מהם. מכולם חוץ מאחד: כפר קטן מצפון לנגבה, שאיש לא שמע את שמו: עיבדיס.
דווקא הוא הפך לסטלינגרד שלנו.
קיבלנו פקודה לצאת מהשוחות ולעלות לג׳יפים. המשימה היתה ״פשוטה״: להביא תחמושת לעיבדיס ולהוציא משם פצועים. פשוט.
ברגע שיצאנו מהשער, נפלו סביבנו פגזים. גם הפעם הצילה אותנו הניידות נסענו בזיג־זגים, עברנו את השדות בשלום. אך כשהגענו למוצב שליד עיבדיס, נכנסנו לעולם אחר.
המוצב הוכן על ידי המצרים והיה ערוך היטב להגנה היקפית. כשהם גורשו משם, יום לפני כן, הם החליטו לעשות מאמץ כביר כדי לכובשו בחזרה. הם השליכו לקרב את כל מה שהיה להם, מטוסים, תותחים וטנקים. כשהגענו, היה מצב נואש. רוב מגני המוצב כבר נהרגו או נפצעו, הנותרים הגיעו לסוף כוחותיהם. אבל זו היתה רק ההתחלה.
היינו ארבעה ג׳יפים. הורדנו תחת אש את ארגזי התחמושת והאספקה שהבאנו, הפצועים הועמסו על שלושה ג׳יפים ונשלחו חזרה לנגבה. הג׳יפ שלי קיבל פקודה להישאר במקום ולעזור למגנים.