זה המחיש לנו עד כמה שהמצב היה נואש. הג׳יפים לא נועדו לקרב נייח ולא התאימו לו. בשעתו נאמר לנו שאסור בשום פנים להוריד מהם את המקלעים. אבל עכשיו הורדנו את המקלעים ונכנסנו לעמדות, שהיו כמעט ריקות. בדרך ראינו באחת השוחות שני חיילים יושבים זה לצד זה, בלי ראשים.
אלה שנשארו בחיים נראו בקושי כבני אדם: פרועים, מיוזעים, הלומי קרב, העיניים אדומות, התקשורת בצעקות צרודות. מדי פעם, כשנפצע מפקד, הוא העביר את הפיקוד בצעקה לאחר, שגם הוא נפצע כעבור דקות. רוב האנשים שנותרו בעמדות היו פצועים. הפצועים קל המשיכו לירות, האחרים שכבו וידעו שאי־אפשר לפנות אותם.
מול העמדה שנכנסתי אליה השתרע נוף נהדר, משטח רחב, שבו התפתח מחזה שדמה לסרט קולנוע. שורה רחבה של טנקים מצריים התקדמה לקראתנו באיטיות, ומאחוריה שורות־שורות של רגלים שהתקדמו בקפיצות. ידענו שאם יגיעו אלינו, ייחרץ גורלנו. קומץ הלוחמים מגדוד 51 - אגב, אחד ממפקדיהם היה ״צ׳יץ׳״ (שלמה להט), לימים ראש עיריית תל אביב - בוודאי לא יכלו לעצור אותם.
הטנקים והרגלים התקרבו. מאה מטר לפנינו נעצרו. החיילים המצרים שכבו על הארץ. הם לא התרוממו להסתערות. ירינו כמטורפים בנשק שפעל עדיין כמה רובים וכמה מקלעים. גם המקלע שלי. בהמשך המלחמה ראיתי זאת כמה וכמה פעמים: החיילים המצרים היו מצוינים בהגנה ומסוגלים להחזיק בעמדה בגבורה עד האיש האחרון. אך בהתקפה לא עמד להם אומץ לבם.
המקלע שלי התהפך בחול והפסיק לפעול. לא הצלחתי לתקן את התקלה. החלטתי לרוץ למדרון האחורי ולנקות אותו שם. המוצב כולו רעד מהלם הפגזים. עברתי בתעלות שחפרו המצרים וקיללתי אותם, מפני שהתעלות היו רדודות, ובקטעים אחדים ממש לא סיפקו הגנה. ניקיתי את המקלע והרכבתי אותו על הג׳יפ.
מה שקרה בדקות הבאות ממלא אותי גם היום בבושה. ראיתי ספיטפייר מצרי טס לקראתנו, ונתפסתי לרעיון משוגע: אוריד מטוס ואזכה בתהילת נצח. המטוס התחיל לצלול לקראתנו, כאשר המקלע שלו יורה בלי הרף. מכיוון שהמקלע שלי היה מורכב על הג׳יפ, יריתי בעמידה. ידעתי בדיוק מתי עלי לפגוע בו: כשהמטוס כבר קרוב לקרקע ועליו להתיישר כדי להתרומם מחדש. אז חשוף גחונו, הטווה קרוב והוא אינו יכול לירות.
הוא ירה ואני יריתי. ככל שהתקרב גבר רעש האימים שלו, הרעש המפחיד ביותר עלי אדמות. ראיתי את הכדורים שלו מכים באדמה סביבי. ידעתי שבעוד דקה יבוא הרגע הגדול - ואז עצבי בגדו בי.